השלטון ארוך-השנים של מיצובישי ושל מנועי בנזין באפריקה עומד להגיע לסיומו. זו אחת המסקנות מהמחצית הראשונה של מהדורת 2007 של ראלי ליסבון-דאקאר, שממשיך היום אחרי שבת-מנוחה באטאר. יום אחרי יום, ספיישל אחרי ספיישל, הוכיחה פולקסווגן כי הפעם היא הגיעה לדאקאר עם הרבה אסים ביד. והאסים הללו ניצחו בחמישה מתוך שבעת הסטייג'ים עד עתה. מיצובישי? 0 נצחונות. מי היה מאמין. זה לא שמיצובישי לא בתמונה, כמובן. פטרהנסל מרוחק פחות מחצי שעה מדה-ויליירס, המוביל, ואם יש משהו שאנחנו יודעי על הדאקאר זה שקל מאד להפסיד חצי שעה על בחירת-תוואי לא מוצלחת. אבל העובדה היא שפולקסווגן מחזיקה בשני המקומות הראשונים – והובילה את הראלי מתחילתו ועד עתה. אי אפשר לשים את האצבע על סיבה אחת. בסופו של דבר זהו ענין של אבולוציה. לפולקסווגן היה מספיק זמן ללמוד את הדאקאר, לצבור נסיון ארגוני ולוגיסטי בראלים קודמים, לפתח ולשכלל וללטש את רכב-המירוץ הנושא את השם 'טוארג' ללא כל צדק (ולא שלמיצובישי יש יותר זכות לקרוא למכונת-המלחמה המדברית שלהם 'פאג'רו'). היתרון המכני שהיה לפאג'רו-אבולושן בתחילת הדרך כבר אינו קיים, ויתרון הארגון המשופשף והנסיון גם הוא התפוגג. בדרך כלל, מיצובישי מראה את יתרונה, חוסנה ועומקה כשהראלי מגיע לסטייג'ים הארוכים והקשים במאוריטניה – אבל עד עכשיו זה פשוט לא קרה. לפולקסווגן היתה תשובה לכל שאלה שהציבה בפניה מיצובישי. וכאשר הכל כל-כך קרוב בין שתי הקבוצות המובילות, מה שמבדיל ביניהן הוא המזל. טעות-נהג קטנה פה, טעות-נווט קטנה שם, מפגש עם אבן נסתרת או דיונה שנחתכת באופן בלתי-צפוי – בדאקאר הכל יכול לקרות, ובדרך כלל קורה. זו בדיוק הסיבה שכל אחת מהקבוצות הללו מחזיקה נבחרת כה גדולה ויקרה של צוותים. כדי שתמיד יהיה גיבוי. אצל פולקסווגן היה דווקא ואטאנן הראשון ששגה, וזה עלה לו בסיכויי נצחון; אצל מיצובישי היו בעיות קטנות לכולם, אבל רומה הוא היחיד שהשגיאה שלו היתה משמעותית. כך שכרגע יש לכל אחת מהקבוצות הראשיו שני שחקנים בעמדה טובה – דה-ויליירס וסיינז לפולקסווגן, פטרהנסל ואלפאנד למיצובישי. מארק מילר והירושי מסואוקה עדיין בעניינים, אבל לא ממש בקרב על הנצחון. וגם קבוצת X-רייד לא נראתה בשום שלב כמי שמסוגלת לתת פייט רציני. שישריט, המהיר בחמשת הנהגים, כבר בחוץ – תולדה של התלהבות-יתר. נסיון הוא מרכיב חשוב מאין כמוהו בדאקאר. ליוטה קליינשמידט זה פשוט לא עזר, כי אצלה מרכיב המזל – הרע – נטל פיקוד בשלב מוקדם. מאחור משקיפות על המתרחש הקבוצות הפרטיות היותר-רציניות, אלו שמקוות (ומפעם לפעם מצליחות) לגנוב נצחון-סטייג' פה ושם. אז כן, שלסר ניצח פעם אחת, ורובי גורדון, אבל גם הם יודעים שנצחון כולל בראלי מהווה יעד רחוק מדי. וגם הם, כמו מיצובישי או פולקסווגן או X-רייד, אינם מייצגים – עבורי, על כל פנים – את הדאקאר האמיתי. ראלי דאקאר הוא הראלי של המתחרים הקטנים, הנהגים ורוכבי האופנוע, שנאבקים בקשיים שקשה להעלות על הדעת – ומגלים, פעם אחר פעם, שהראלי האפריקני הגדול מכולם מסוגל לגבור על כל מכונה שהאדם מסוגל ליצור. ובכן פולקסווגן בראש, ומיצובישי מתחילה להרגיש את הלחץ – ואני מוכן להמר שההכרעה הסופית תיפול היום ומחר. היום מצפה למתחרי הדאקאר הסטייג' התחרותי הארוך ביותר: ספיישל ענק של 589 ק^מ. ואם לא די בכך, זהו סטייג'-המרתון הראשון, והיחיד בראלי הנוכחי, בו אין לצוותי המכוניות סיוע (לאופנוענים כבר היה סטייג-מרתון אחד). היום יחול לראשונה שוויון בין המתחרים הפרטיים לאלו הרשמיים, ללא צוותי מכונאים שיסתערו על המכוניות, יתקנו את הטעון תיקון ויאפשרו לנהגים ולנווטים לישון. רכב שיתקע בסטייג' לא יוכל להסתמך על משאית הסיוע שתגרור אותו למחנה הלילי. התחושה שלי היא שאם דה-ויליירס וסיינז לא יעשו שטויות, הראלי הזה יזכר כדאקאר בו ניצח לראשונה מנוע דיזל.