הכל התחיל כשקיבלתי צלצול משחר אלגזי שאמר, "תראה, גליה רוצה למכור את הטורבו 2. אולי תעשה סרטון על האוטו?" לא חשבתי לשנייה, מיד הסכמתי.

יש לי חולשה לאוטו הזה. גם כי הוא נראה נהדר, בעיקר בגלל שהוא מעוצב בצורה תכליתית. ואתם יודעים מה אומרים – "לא כל מכונית תצוגה היא מכונית מירוץ, אבל כל מכונית מירוץ היא מכונית תצוגה". וכן, אני יודע שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב.

החלק הקדמי נראה כמו זה של רנו 5 מאותה התקופה. כמעט. כלומר, כזה עם חזית מנופחת, פגוש נמוך יותר ועוד קצת, אבל רנו לחלוטין. ואז מגיעים לחלק האחורי. רחב בצורה לא הגיונית, לא קשור לכלום.

1635162
צילום: רנו

אז, שם
רנו רצתה להשתתף באליפות הראלי העולמית, זאת שנקראת היום WRC, ולהתחרות בגרופ 4, מיצרני המופעים היותר מלהיבים אז בספורט המוטורי. בכדי להתייצב בה עם כלי יעיל היה צריך להוציא כזה עם הנעה אחורית או כפולה (ולא שכאלה עם הנעה קדמית לא זכו). התקנות, כידוע, דרשו שהדגם לא יהיה יחיד מסוגו שנועד רק למירוץ, אלא כזה שמבוסס על אחד שמיוצר לכביש הציבורי, ויימכר גם במהדורה כזאת לקהל הרחב.

רנו לקחה את הסופרמיני 5 שלה שנוצרה עוד ב-1972, ושינתה לא מעט – הכל בעצם: המנוע עבר מהחזית אל מאחורי הנהג, ליצירת רכב עם מנוע מרכזי; ההנעה, במקורה קדמית, הייתה לאחורית; המנוע, 1.4 ליטר, צויד במגדש טורבו, וההספק שלו עלה מ-93 כ"ס ל-160 כ"ס; המרכב הורחב מאחור כדי לסדר מקום למנוע, לפתחי האוורור הנדרשים וגם כדי לארח צמיגים רחבים במיוחד, 265/45-15, למקסימום גומי לטובת מקסימום אחיזה.  

ב-1981 זכתה רנו עם המכונית הזאת בראלי מונטה קרלו – מירוץ פתיחת העונה, הכי נחשב ומכובד בסדרה – נהוגה בידי ז'אן ראגנוטי*, אבל היא לא יכלה לדגמים האחרים אז. ב-1982 נכנסו לתוקף תקנות גרופ B, אלה שאפשרו את הכלים האימתניים של הראלי בשנות השמונים. רנו מצדה הציגה את 5 טורבו 2, וזכתה איתה בעוד שלושה מירוצים, ב-1982, 1985, 1986 – השנה האחרונה בה נערכו מירוצי גרופ B.

בקיצור, רנו יצרה מכונה מרשימה במפרט שלה, בהופעה שלה, גם ביכולת שהייתה בהחלט טובה. אבל יכולת טובה לא הספיקה מול המפלצות דאז, וארבעה ניצחונות לא העניקו לה את המעמד ההוא במורשת הראלי.

1635159
צילום: רנו

ובכל זאת: רנו 5 טורבו היא לדעת רבים ממכוניות הספורט הטובות של שנות השמונים, עם מקום קבוע בעשירייה הראשונה, והרי יצירות אלמותיות לא היו חסרות שם.   

כאן, עכשיו
מפה לשם, הגיע היום ואני נפגש בסדנה של איציק, מכונאי עילאי ובחור משכמו ומעלה, שדאג להכין את האוטו לאחר ששכב שנתיים בחניה ללא תנועה. "תראה, הצמיג הקדמי-ימני ראה ימים טובים יותר, אז תיזהר" אמר לי בחיוך. אני, שמעולם לא התכוונתי לדחוק לקצה אייקון מוטורי שכזה, כל עוד הוא לא בבעלותי או שהבעלים יושב לצדי ומאשר זאת, הנהנתי לחיוב.

גליה, הבעלים, היא אלמנתו של מיכה אלוני ז"ל. חבר, ספורטאי מוטורי וחובב רכב בכל רמ"ח איבריו. לא מעט מכוניות היו למיכה, כולן מיוחדות, וציפור קטנה רמזה כי את זאת הוא אהב מכולן. חברים של מיכה ששמעו שאעשה אייטם על האוטו, אמרו שהוא בוודאי מחייך מלמעלה. אבל אם היה צופה בעשיית הסרט, היה בוודאי צוחק. אי אפשר שלא לצחוק כאשר חבורה של מטומטמים נהנים וצוחקים בזמן נהיגה, כאילו זו הפעם הראשונה שהם מחזיקים בגלגל הגה.

בכל מקרה, כנראה בכל זאת היה צורך בפלאגים חדשים או להוריד תערובת דלק במנוע – אבל כוח הוא לא הסיפור כאן. העיקר הוא החיבור בין הנהג למכונה, והוא פשוט אלוהי. כמות המידע שמקבלים מההגה פשוט פסיכית. גם בלי להסתכל בכביש, אתם יכולים לדעת בדיוק באיזו זווית הגלגלים מונחים, מה רמת הסלילה שבתוך הפנייה, מי הבחור שפיזר את האספלט ואיפה הוא גר. המנוע, שנמצא מאחוריכם, ודי קרוב, מספר לכם כל הזמן מה רמת המאמץ שהוא נדרש לה. בורר ההילוכים לא כזה מדויק, ועוצמת הבלימה מודיעה שצריך טיפול בנושא – זוהי מכונית בת 35, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ואחת כזאת שישבה בחניה תקופה ארוכה; ישיבה לאורך זמן לא עושה טוב למכונית, בוודאי לא למכונית מירוץ.

פעם כמעט קניתי רנו כזאת. אחת מהשתיים שהיו במדינה. גם היא בצבע לבן, כמו זו של גליה. ואם יש מכונית שאני אוכל את עצמי שלא רכשתי אותה – זו זאת. עכשיו המחיר נסק, ממש נסק, מעבר לגבולות משכורתו של עיתונאי רכב.

אז יום הצילומים הסתיים בשלום, אבל זה לא מפתיע. כל מה שקורה לי, כאשר שחר אלגזי מעורב בו בצורה כזאת או אחרת, לא רק שמסתיים טוב, אלא הופך להנאה צרופה. וחוץ מזה, כיף להרגיש כמו ז'אן רגנוטי ליום אחד.

הטור מוקדש למיכה אלוני. מקווה שאתה מחייך שם למעלה

*ז'אן רגנוטי (Jean Ragnotti) הביא את הרנו הזו להישקים נכבדים גם לאחר מכן, והוא חביב במיוחד על יוצאי העדה התימנית