במהלך חודש יוני, ביקש השר לאיכות הסביבה, גלעד ארדן, משר האוצר להעניק פטור גורף ממס שווי שימוש על מכוניות חשמליות. אגב כך, ביקש השר גם להאריך את התקופה בה קיימת הקלה בשווי שימוש למכוניות היברידיות. תודו שזה נשמע תמים לגמרי, השר שאמור לשמור על מדינה ירוקה מבקש לעודד רכישה – סליחה, החכרה – של מכוניות חשמליות. זה נכון וטוב לסביבה, לא ככה?

בגלל גירעון בתקציב, קרוב לודאי ששר האוצר יסרב. יופי, אבל זו בכלל לא השאלה. השאלה היא האם שר מנוסה כארדן הוא בעצם כבשה תמימה, או נכון יותר, האם הוא חושב שציבור הנהגים כזה. ובמה דברים אמורים? מדינת ישראל לא מכירה ברכישת רכב על ידי אדם פרטי לצורכי מס. לא רכב פרטי, לא רכב מסחרי קל, אפילו אם הוא משמש אותו אך ורק לצורכי עבודה. המשמעות היא שאדם עובד, משלם מס הכנסה מלא על הכנסותיו ולא יכול לקזז את רכישת הרכב או הוצאותיו מהכנסותיו לצורך חישוב המס. אבל כמו שכתוב בספר חוות החיות – יש חיות שוות ויש חיות ששוות יותר (בספר של ג'ורג' אורוול החיות ששוות יותר הן החזירים...).

הנחות לעשירים
ארדן לא הציע חס וחלילה שהמדינה תכיר ברכישת רכב חשמלי לצורכי מס, אבל אם הוא רכב חברה – כן! העובד גם לא ישלם מס על עלות האנרגיה (שכזכור לכם היא ממש לא זניחה במודל של בטר פלייס, ודומה מאוד להוצאות על דלק). אז למה שמוצמדי הרכב יקבלו הטבה לה לא יזכו הרוכשים? למה לתת הנחה כספית גדולה לקבוצה הקטנה מ-10% מהאוכלוסייה על חשבון 90% האחרים? ומדוע לתת אותה דווקא לעובדים מבוססים, הזוכים לקבל רכב צמוד מהחברה ולא לעובדים קשי יום המגרדים אגורה לאגורה כדי לקנות רכב קטן וישן? בקיצור, אפליה שערורייתית בין עובד לעובד. וזה עוד לא הכל.
למכונית של בטר פלייס אין שווי שימוש? / טור אישי
צילום: רונן טופלברג
למה לתת פטור גורף משווי שימוש למכונית חשמלית ולא לתת, נאמר, 50% פטור למכונית היברידית או 40% למכונית דיזל ידנית? למה לא לתת הנחה מדורגת לפי נוסחת דירוג הזיהום אותה קבע כבר משרד האוצר, אלא להוציא מכונית אחת מהכלל תוך התעלמות מכך שיש מכוניות אחרות שעושות חלק גדול מהעבודה הירוקה מבלי להיות 100% חשמליות? הרי בישראל, גם החשמל של המכונית החשמלית מגיע, רובו ככולו, משריפת דלקים מאובנים.

ואולי המטרה האמיתית של ארדן היא בעצם להעניק לחברת בטר פלייס רוח גבית חזקה ולסייע לחדירת הפלואנס החשמלית לשוק הישראלי?
אולי בעצם מדובר כאן בהמשך לסרט של העיתונאי מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה", שעסק בהטבות מפליגות שקיבלו חברות בבעלות האחים עופר מממשלת ישראל. להזכירכם, האחים עופר הם השותפים הבכירים בחברת בטר פלייס. האם אני חושד בכשרים? מה דעתכם?

חשמל, לא מזהם?
יש כאלו שטוענים שהמכונית החשמלית בכלל לא תקל בצורה משמעותית על זיהום האוויר. צריך לבדוק את כמות הדלק הנשרפת על מנת לייצר קוט"ש חשמל ואחר כך את כמות הקילומטרים שקוט"ש כזה יניע מכונית במשקל מסוים בדרך ובתנאים מסוימים. את התוצאה יש להשוות לכמות הסולר שתניע מכונית באותו המשקל ובאותם התנאים. נשמע מסובך – ואכן זה לא פשוט. בנסיעה בינעירונית, יש בהחלט מצב שמכונית דיזל מודרנית תפלוט פחות פחמן דו חמצני לאוויר, מאשר תחנת כוח קונבנציונאלית תפלוט על מנת לייצר את כמות החשמל הדרושה להטענת מצבר מכונית חשמלית עבור אותה נסיעה.

אבל זה לא ממש משנה. מכונית חשמלית מתאימה בעיקר (כל עוד מודל החלפת הבטריות של בטר פלייס לא הוכיח את עצמו) לנסיעה בדרך עירונית. בדרך כזו יש להנעה דרך "תחנת כוח-מצבר-מכונית" יתרון גדול על שיטת "סולר-מנוע בעירה פנימית-מכונית". וחשובה עוד יותר היא העובדה שהבעירה שמזהמת מאוד את הערים הגדולות, ומהווה גורם חשוב בזיהום האוויר בהן, מתרחשת במקרה של מכונית חשמלית מחוץ לערים.
למכונית של בטר פלייס אין שווי שימוש? / טור אישי
צילום: רונן טופלברג
יש פתרונות אחרים
וניתן לעשות את זה – להוציא חלק גדול ממכוניות הבעירה הפנימית מהערים. זה אפילו לא כל כך מסובך. קוראים לזה תחבורה ציבורית. צריך לחשוב שוב אם הפתרון של רכבת קלה הוא הפתרון המתאים לעיר קטנה בשטחה כמו תל אביב. לדעתי, עדיף פי כמה להביא את הרכבת הקלה עד לשערי העיר (תחנות הרכבת הקיימות היום) ולהוציא מהן רשת פשוטה של אוטובוסים חשמליים, הנוסעים על נתיבים ציבוריים בלעדיים (מופרדים מהנתיבים הרגילים). העירייה אמורה ממילא להקצות נת"צים עבור הרכבת, פשוט לא צריך להניח עליהם פסים... רשת הקווים הפנים עירונית חייבת להיות מורכבת מקווי אוטובוסים פשוטים להבנה, הנעים בעיקר במסלול קבוע וחוזר על עצמו. גם השימוש בתחבורה זו חייב להיות זול ופשוט. כרטיס יומי או שבועי במחיר מוזל.

תמריץ כזה, בתוספת מס זיהום על נהגים הנכנסים למרכזי הערים הגדולות, עשוי להוריד את רמת הזיהום משמעותית. ויש רעיונות נוספים. עיריית תל אביב הכניסה אופניים להשכרה בעיר, הפרויקט כנראה מצליח כי רואים את האופניים הירוקים האלו נעים ברחבי העיר במספרים לא קטנים. למה לא לעבור לשלב הבא – מכוניות חשמליות קטנות, המפוזרות בתחנות שונות ברחבי העיר ומושכרות – ממש כמו האופניים – לפי שעה. יש כיום חברה פרטית שעושה בדיוק את זה – עם מכוניות שורפות דלק. אבל אם העירייה תאמץ את הפרויקט, תקצה עבורו מקומות חנייה ייעודיים, עם עמדות להטענת חשמל – ותעמוד על כך שהמכוניות תהיינה חשמליות – הכול יראה אחרת, בעיקר האוויר אותו אנחנו נושמים בעיר. ואל תקנו את הסיפור שזה עסק יקר, תשאלו את פרנסי עיריית ירושלים כמה עלתה להם הרכבת.