רגע, רגע – לפני שאתם קופצים. אני יודע, להצהיר על מכונית שהיא היא "הטובה בעולם" יכול להיות קצת רדוד, לא ממש מקצועי ואולי אף מוטעה.
צילום: מנהל
פרדריק הנרי רויס, פרפקציוניסט חסר תקנה ששיטותיו הקיצוניות והקפדניות מהוות נר לרגלי אנשי רולס-רויס עד עצם היום הזה
אני לא מכיר רולס-רויס שטובה ממרצדס G בשטח או שתחצה את הסאן ברנרדינו מהר מפרארי 430. ואני גם לא בטוח שבסעיף צריכת הדלק או הידידותיות לסביבה יש למתכנני הפריוס הבאה מה לדאוג מכיוון המפעל בקרו, אנגליה.
אבל, אני לא יכול שלא להתפעל מהמותג האגדי הזה – רולס-רויס – שהפך זה מכבר לשם גנרי לטוב ביותר, לאמת המידה על-פיה נמדדים הדברים – ולאו דווקא בתחום הרכב.
הנוסחה של אותו הגנן המתוארת בפתיח לכתבה היא מאוד פשוטה, הגיונית ביותר ואפילו לא נראה כי נדרש יום לימודים ארוך בכדי ליישמה. אז מה הבעיה?
עובדה היא שמעטים – בכל תחום – מצליחים להיות מובילים, הטובים ביותר, לשמור על הסטנדרט הגבוה ביותר ולייצר פעם אחר פעם את פאר היצירה – במשך זמן רב כל-כך וברציפות. זו בעצם, אם חושבים על כך, תמצית סודה של יצרנית הרכב הוותיקה הזו, שידעה כל-כך הרבה תהפוכות, דרמות, זעזועים והרפתקאות. אפשר להיזכר באי-אלו יצרניות רכב טובות כמוה, ואם ממש תלחצו – אף טובות ממנה. בכל מדד או קנה מידה. בשורה התחתונה העניינים פשוטים: איפה הן? כמה זמן שרדו? האם הצליחו? התשובות ברורות ושמות עבר מפוארים כמו בוגאטי או מאייבאך, מתחרות ראויות (בלשון המעטה) של רולס-רויס בעבר – קמו תחיה במידה רבה של מלאכותיות, תחת מנהלים שלא נולדו כאשר האוריגינל גווע, מסיבות – בואו ונהיה גלויים – של עשיית בוחטה ראויה תוך ניצול דוק הנוסטלגיה המציף את עיני שייחים רגשניים במיוחד ובתקווה שרבים שומרים לאותם השמות חסד נעורים.
צילום: מנהל 'סילבר-גוסט' מ-1922. ייתכן כי זו המכונית היקרה שנסעה אי-פעם; לרולס-רויס סילבר גוסט ממודל 1922 של הניזאם מהיידראבאד שבהודו היו עיטורים מזהב טהור, כסף ויהלומים. התקרה, למשל, צופתה בלוחות זהב עם שמש, כוכבים וירח העשויים יהלומים ואבני חן נוספות; העיטורים מחוץ לרכב, בכלל זה ידיות הדלתות, הציורים והסמל, היו מזהב טהור. המכונית נשמרה במוסך ארמון האציל ההודי, הנתון לשמירה 24 שעות ביממה על-ידי ארבעה מאבטחים חמושים, כאשר אליהם הצטרפו ארבעה נוספים ורכבי ליווי כאשר הרכב יצא לנסיעה מחוץ לגבולות הארמון. כיום גורלה של המכונית אינו ידוע, ויש המעריכים כי פורקה לגורמים. לוידס ביטחה את המכונית בשעתו במיליון לי"שט.
ב-50 השנים ויותר בהן יצרניות על אלו לא היו כאן, ברולס-רויס המשיכו בעבודה, מלטשים, דופקים, רוקעים ומרכיבים עוד מכוניות מושלמות.
אז ברשותכם, ולא צריך לקפוץ – הנה סיפורה (המאוד מתומצת) של רולס-רויס. השם רולס-רויס הפך לאחת מאגדות הרכב הגדולות ביותר, אם לא הגדולה מכולן; שם נרדף לאיכות חסרת פשרות, יוקרה ואריסטוקרטיה בריטית במיטבה, שחרג מזמן מעולם הרכב והפך לתיאור הולם ושם גנרי לכל דבר שהוא הטוב ביותר. כן, בהחלט המכונית הטובה בעולם...
נפגשנו כך
שעת התה, בין הערביים, מלון מידלנד שבמנצ'סטר. התאריך: ה-4 במאי 1904; שני ג'נטלמנים בריטים נכנסו בהפרש של דקות אחדות אל אולם התה המהודר ומבלי שידעו זאת, כתוצאה מהשיחה שנולדה בין השניים - צ'ארלס סטיוארט רולס ופרדריק ג'ונסון הנרי רויס – נחשב מועד זה לרגע לידתה של אגדה.
צילום: מנהל פאנטום 1 רודסטר יפהפיה שנבנתה בעבודת יד עבור לקוח בשנת 1927. כמו רולס-רויס רבות אחרות, מכונית זו יוצרה פעם אחת בלבד
צ'ארלס רולס, 'פריק' טכנולוגיה ומכוניות בריטי ממוצא מיוחס, עסק בייבוא מכוניות לבריטניה (בעיקר מצרפת) ורצה לשווק גם מכוניות מתוצרת מקומית. רויס נודע כבעל חוש טכני מחונן, והיה בעליו של מפעל שעסק בטכנולוגיה חשמלית שייצר בין היתר מנופים ומנועים. בפגישה ביניהם החליטו שני הג'נטלמנים לאחד כוחות, יכולות ורצון, ולייצר את המכונית המושלמת –
מתוצרת בריטית, כמובן.
רויס חיבב מכוניות לא פחות מחברו רולס, וכמקובל אצל בעלי האמצעים של אותן השנים החזיקו כל אחד מהשניים מספר כלי-רכב – הגאדג'ט החם ביותר באותה עת. רויס לא שבע נחת מההיצע הקיים, איכותו ורמתו הטכנולוגית – והחליט לעשות מעשה; הוא רכש מכונית מתוצרת דה-קאוויל הצרפתית, אחת המשובחות בשוק בשעתו. רויס שיפר ועדכן אותה בכדי שתתאים לדרישותיו, והפך את המכונית הצרפתייה באחת ליצירה איכותית ומשובחת. כמי שעוסק בתחום הרכב, לא חלף זמן רב ורולס שמע על מכוניתו המשודרגת של הנרי רויס ומייד לאחר אותה הפגישה במנצ'סטר ביצע נסיעת היכרות עם הדה-קאוויל המשופרת. השניים הסכימו כי בעסק המשותף אותו הקימו ייצרו מכוניות שתתבססנה על אותן הדה-קאוויל צרפתיות, בהן יוכנסו שיפורים ותוספות על-מנת שיתאימו לסטנדרט הגבוה אותו רצו השניים להשיג. בסוף 1904 הופיעה במגזין הרכב הבריטי AutoCar (כן, הקיים עד היום...) המודעה הראשונה שפרסמה בענווה ראויה לציון את "המכונית השקטה-במיוחד של רולס ורויס". האגדה נולדה.
צילום: מנהל סיר מלקולם קמפבל היה גיבור בי"ל בשנות ה-20' וה-30' עת החזיק וקבע אי-אילו שיאי מהירות יבשתיים במכוניות שתוכננו לכך, ושהונעו כמובן במנועי רולס-רויס אוויריים או ימיים. ביומיום נהג בפאנטום 2 "סדרתית"
הנרי רויס התגלה כפרפקציוניסט חסר תקנה, בוס עריץ ואדם קשה שלא גילה ולו שמץ של סבלנות לכל דבר שהוא פחות ממושלם. בדיעבד התברר, כי הקו המנחה שהובילו הוא שהפך את רולס-רויס לשם נרדף לאיכות חסרת פשרות. רויס העדיף תמיד להשתמש בעוד חיזוק או שניים לקורות מעבר למה שמהנדסיו קבעו; לצקת את בלוק המנוע עבה בעוד כמה מ"מ, ולהשתמש במסבים כפולים או משולשים – גם כאשר לא היה צורך טכני או הנדסי לכך. הכל היה גדול, עבה, חזק ואיכותי יותר. מכוניות רולס-רויס היו בשל כך כבדות מאוד, אך כבר ב-1905 זכה רולס במכוניתו במרוץ ה'תוריסט טרופי' באי מאן – ללא תקלה טכנית, ולו הקטנה ביותר. המכונית נסעה במהירות ממוצעת של למעלה מ-60 קמ"ש – הישג חסר תקדים באותה העת. בסיום המרוץ וההצלחה הסנסציונית של יצרנית הרכב החדשה, סירב רולס לקחת רק על עצמו את הקרדיט להצלחה; "חוץ מלשבת במושבי ולהמתין שהמכונית תסיים את המרוץ, לא היה לי מה לעשות. הניצחון שייך למי שתכנן ובנה את המכונית המופלאה הזאת – מיסטר רויס"...
רולס-רויס אמנם קנו חלק מתהילתם הראשונה בעזרת מרוץ מוצלח, אך בחברה החליטו כבר בתחילת הדרך שמרוצים אינם מעניינים אותה; רק איכות ונוחות נחשבים.
טוב שם טוב ...וגם שמן טוב
השם רולס-רויס החל להתפשט ברחבי הממלכה כשם נרדף לאיכות ולעליונות מכאנית. לא פלא שצמד השותפים לא היססו להגדיר את ה'סילבר-גוסט' מ-1906 בפשטות כ"מכונית הטובה בעולם". הסטנדרט על-פיו נבנתה אותה 'סילבר גוסט' היסטורית הפך לסטנדרט קבוע אצל רולס-רויס: "כל מכונית אותה נייצר תהיה הטובה בעולם". ללקוחותיו הפוטנציאליים הבטיח כי הרעש היחיד אותו ישמעו בעת הנסיעה יהיה תקתוק השעון... נושא השתקת המנועים לא סתם העסיק את הנרי רויס; עוד בימי תכנון מנועו הראשון, בעוד יצרני המכוניות והמנועים הראשונים לא ממש הוטרדו מנושאים כמו רעש ואיכות הסביבה, היה רויס טרוד בכך לא מעט. ולא בכדי; הוא האמין שאם התחבורה המנועית אכן תמשיך להתפתח כפי שהראו כל הסימנים באותה עת, ואם מכוניות תמשכנה להרעיש עולמות ולזעזע את כל הסובבים אותן ברעשי הפיצוץ והחריקות שליוו את נסיעתן, הרי שיקשה על הציבור לקבל אמצעי תחבורה חלופי (הסוס והעגלה עדיין שלטו בדרכים) מודרני זה בברכה. רויס היה משוכנע גם כי הרשויות ינסו להגביל את חופש התנועה של המכוניות, ולעולם לא יסכימו להעלות את מהירות הנסיעה המותרת - אלמנט רב-משמעות באבולוציה המוטורית באותן שנים. הוא כמובן צדק. באותם ימים המכונית לא היתה ממש פופולארית בקרב רוב מעמד האצולה בבריטניה ואף בבית המלוכה. המלכה ויקטוריה ניסתה בכל כוחה למנוע את "התפשטות המגפה המנועית", בעיקר מהסיבה שהיצורים הרועשים והמעשנים הללו הפחידו את הסוסים שמשכו את כרכרותיה. צ'ארלס רולס נלחם קשות, משלב סובלנות, יחסי ציבור מתוחכמים ואף דיונים משפטיים בכדי לקדם ולעזור לתחום הרכב להתרומם באנגליה. באחד המקרים אף נזעק למנוע חקיקת חוק אותו יזם הרוזן מקווינסברי, שניסה לקבוע כי "מותר לירות בכל נהג רכב המגיח ממול ומפחיד מי מבני המשפחה או הסוסים המשתמשים בדרך"... למרבה המזל, נחל רולס הצלחה.
צילום: מנהל
רולס-רויס Phantom II Sedanca de Ville שנת 1930
הנרי רויס זכה ליהנות מיצירותיו זמן קצר בלבד. כמי שנדבק בחיידק הטיסה, היה רויס לבריטי הראשון שהיה לבעליו של מטוס. הסערה הטכנולוגית המדהימה שהתחוללה באותן שנים בעולם, כאשר לצד התפתחות המכונית החלו גם בני-אדם לטוס בשמיים, סינוורה וסחפה את הנרי רויס אל תוכה במלוא העוצמה. הוא היה לבריטי הראשון שרכש מטוס (אגב – מתוצרת האחים רייט האמריקנים...), הראשון לחצות את תעלת לה-מאנש בטיסה, ובשנת 1910 זכה לכבוד המפוקפק להיות לבריטי הראשון שנהרג בתאונת מטוס.
האגדה מתעצמת
ב-1911 התנוסס לראשונה פסלון ה'אמילי' המפורסם בחזית מכוניות החברה. סביב פסלון זה נעות אגדות לא פחות מסיפורים וקוריוזים המאפיינים את השם 'רולס-רויס'. בשבע השנים הראשונות לייצורן כלל לא הוצב הסמל על חרטום המכוניות. ואז, בסביבות 1910 החלה אופנה של קיבוע סמלים בחזית המכונית, אופנה שכללה לא פעם היסחפות לפסלים של ממש ולעיתים אף גלשה לביזאריות לשמה. באירוע חברתי הוצג מעצב-העל של אותם ימים בבריטניה – צ'ארלס סייקס – בפני מנהלי רולס-רויס. לאחר נסיעת התרשמות ב'סילבר-גוסט' החליט סייקס, נפעם מהעוצמה, האיכות והאצילות של היצירה המוטורית, לעצב עבור החברה את סמל ה-Spirit of Ecstasy המפורסם, אותה ה"אמילי" בפי העם. את ההשראה לליידי המפורסמת קיבל סייקס מהדוגמנית החביבה עליו – אלינור ת'ורנטון. הביקורות הקוטלות מצד עיתונאים שמרניים לסמל הנשי, שהוגדר לא פעם כ"פורנוגרפיה בוטה", רק העצימו את שם החברה ופרסמו את רולס-רויס עוד יותר. ת'ורנטון, אגב, לא זכתה להאריך ימים כמו הסמל שעוצב בדמותה; ב-30 בדצמבר, 1915, טובעה היאכטה עליה הפליגה באזור כרתים על-ידי טורפדו. באותה שעה היא בילתה עם מאהבה - הלורד מונטאגו - בסלון הספינה, ובניגוד למאהבה שהצליח להינצל, ירדה ת'ונטון אל המצולות יחד עם היאכטה. באותה עת החלה הדרישה למכוניות רולס-רויס לעלות גם מחוץ לגבולות בריטניה; הביקוש הגבוה בארה"ב לתוצרת העילית הבריטית הוביל לפתיחת מפעל הרכבה בספרינגפילד, מסצ'וסטס, מפעל אליו נשלחו חלקי מכוניות מאנגליה והורכבו על-פי דרישותיהם וגחמותיהם של עשירי ארה"ב. המפעל פעל בין השנים 1919-1931 ושירת לקוחות שיכלו לשלם בין 13,000-20,000$ עבור מכונית מיובאת. ראוי לציין, לשם קבלת הפרופורציות הנכונות, כי באותה עת (אמצע שנות ה-20', לשם ההשוואה) עלתה התוצרת המקומית היקרה ביותר – לוקומוביל, פיירס-ארו – בין 7,000-11,000$. פורד מודל T נמכר בעבור 260$...
למרות שכל המי ומי מבין עשירי אמריקה החזיק לפחות רולס-רויס אחת ברשותו (טומי מנוויל, מעשירי אמריקה בשעתו, החזיק 2 סילבר גוסט, 5 פאנטום 1, 2 פאנטום 2 ופאנטום 3 אחד), בכלל זה נשיאים, שחקני קולנוע ואילי נפט, תעשייה ונדל"ן, נסגרה השלוחה האמריקנית לבסוף בשל חוסר כדאיות כלכלית; הן המשבר הכלכלי העמוק אליו נקלעה אמריקה בעקבות נפילת הבורסה והן פערי המחירים העצומים בין דגמי רולס-רויס לבין המתחרות האמריקניות ההולכות ונעשות משובחות יותר, הפכו את המשך הפעילות לבלתי כדאית. מאותו הרגע (1931) נמכרו מכוניות רולס-רויס בארה"ב באמצעות יבואן, כמו כל יצרנית רכב אירופית אחרת שפעלה בארה"ב; מחיריהן שם עלו כמובן עוד יותר בהשוואה למתחרות, אך הפער העצום במחיר בין מכוניות רולס-רויס לבין מתחרותיהן המקומיות הפך את בעליהן המעטים למאושרים עוד יותר....
ב-1930 הייתה רולס-רויס חזקה ויציבה מספיק מבחינה פיננסית לרכוש את המתחרה המפורסמת 'בנטלי'. בנטלי התאימה "להיבלע" ברולס-רויס לא רק בשל מכוניותיה המשובחות, אלא גם בשל הניסיון הרב בייצור מנועי מטוסים שהצטבר אצלה, מלאכה בה רכשה מוניטין וניסיון עוד במהלך מלחה"ע ה-1. ההצלחות המרשימות של המכוניות הירוקות במסלולי המרוצים והיותן מכוניות-העל הספורטיביות של אותם ימים, כמובן שלא הזיקו לתדמית ההולכת והופכת לשמרנית ו"כבדה" של רולס-רויס. הידע הרב והניסיון המוצלח של בנטלי בייצור מנועים חזקים, מתקדמים ואף קומפקטיים יחסית, הוטמע מהר מאוד במחלקת הפיתוח של רולס-רויס והשנים הבאות התאפיינו בהיצע מנועים חדשים רחב ובהחלפת רוב המנועים הקיימים במודרניים ומתקדמים יותר. למעשה, רוב מנועי רולס-רויס ובנטלי היו זהים ונעשה בהם שימוש הן בדגמי בנטלי והן ברולס-רויס.
לא לנצח בדד תשכון
שנות ה-30' נחשבות בעיני רבים לתור הזהב של עולם המכוניות. רולס-רויס הייתה עוד יצרנית עילית, אחת מני רבות שפעלו ברחבי העולם בעת ההיא. התחרות הקשה מול יצרניות אירופיות מובילות, בראשן בוגאטי, היספאנו-סוויצה ומאיבאך, כמו גם הקושי להצדיק את פערי המחיר העצומים אל מול המתחרות מאמריקה (שטוץ, פיירס-ארו וכמובן דוזנברג) מנעו מאנשי רולס-רויס מלנוח על זרי הדפנה. כאשר בניגוד לחלק מהמתחרות, לרולס-רויס לא היו הצלחות במסלולי המרוצים או גימיקים מיוחדים אחרים, כל שנותר היה האיכות הבלתי מתפשרת והמרוץ אחר היתרון הטכנולוגי, ובנקודה זו התנהל מאבק איתנים בקצה העליון של ליגת העל. כאשר יותר ויותר מתחרות, בכלל זה זולות ואקסקלוסיביות פחות כמו קאדילאק ופאקארד האמריקניות, החלו להציע מנועי V12 ואף V16, ידעו ברולס-רויס אל מי לפנות; מחלקת המנועים הנפרדת של החברה רכשה לעצמה זה מכבר שם כמעט מיתולוגי בעולם - בעיקר בתחום התעופה והים.
צילום: מנהל
הרולס-רויס פאנטום 3 (1933) הייתה מכונית-על בכל קנה מידה, וקבעה סטנדרטים חדשים אפילו בליגה העליונה של מכוניות היוקרה בשעתו. הייתה זו הרולס-רויס הראשונה להצטייד במנוע V12 משוכלל ומורכב - ניגוד קיצוני למנועי ה-6 וה-8 צילינדרים שהניעו את דגמי החברה עד לאותה עת. בניגוד למנועי ה-V12 שנמצאו פה ושם אצל המתחרות, הרי שכאן, יחידת הכוח הענקית - בנפח 7.3 ליטר - שימשה במקור להנעת מטוסים או סירות; אמינותה ואיכותה הטכנולוגית כבר היו מוכחות. המנוע היה כה כבד, עד שכדי לשאתו נדרשה שלדה כשל משאית. בתמונה: גרסת Sedanca de Ville שיוצרה על-ידי בונה המרכבים הנודע H.J. Mulliner.
מנועי רולס-רויס נחשבו לטובים ולמתקדמים בעולם, והרעיון לבנות יצירה מוטורית אקסקלוסיבית סביב למנוע שכזה הלך וקיבל תפנית מעשית. הפאנטום היה הדגם המוביל ברולס-רויס בשנות ה-30' וב-1933 הושק הפאנטום 3, מכונית הפאר המושלמת באותה עת שהיממה את תעשיית הרכב, מעבירה גל התרגשות בקרב עשירי העולם. בלימוזינה הענקית (מאוחר יותר הוצעה גם כקונברטיבל, קופה וגרסאות שרד שונות, על-ידי בוני מרכבים שונים) נשתל מנוע V12 אימתני בנפח 7.3 ליטר, שמקורו במטוס. בין יתר יתרונותיו הטכנולוגיים ניתן היה למצוא תפעול שסתומים הידראוליים שהוביל לאמינות גבוהה, בלאי מופחת ופעולה שקטה במיוחד. שיטות כאלו היו מוכרות כבר בתעשיית התעופה, אך דרשו איכויות ייצור ורמת תכנון גבוהות ביותר, בשל מורכבותן ורגישותן לאיכות השמן, מכלולים שונים במערכת ותחזוקה קפדנית (שהייתה יקרה להחריד במקרה של ה-V12 מהפאנטום 3).
צילום: מנהל
לאחר התמודדות עם לא מעט קשיים, שנבעו מממדי המנוע הגדולים וממשקלו, הוצגה כאמור הפאנטום 3 שהתמקמה מייד בפסגת תעשיית הרכב באותה עת, מוכיחה שרולס-רויס היא לא רק עור משובח ואיכות גימור חולנית. הפאנטום נשענה על שלדת-ענק מאסיבית ומחוזקת שיכלה לשמש בנקל כבסיס למשאית. המכונית, ששקלה כמעט 3 טונות, צוידה לראשונה במערכת מתלים נפרדת, רב-זרועית מלפנים, שהעניקה לנוסעים איכות נסיעה לא מוכרת עד אז, גם בסטנדרט-העל בליגה הזו של המכוניות. המנוע הזה נועד גם להזכיר לכל מי ששכח מאיפה רולס-רויס התחילה ובמה היא באמת חזקה. זה עבד.
כיצרנית רכב אקסקלוסיבית שתמיד עמדה בקצה העליון של יצרניות היוקרה בעולם, רכשה לעצמה רולס-רויס קהל לקוחות קטן, נאמן ועשיר ביותר. המותג הפך בחוגים מסוימים ל-must שלא ניתן לוותר עליו.
בזמן מלחה"ע ה-2 עסקו ברולס-רויס בעיקר בעזרה למאמץ המלחמתי; החברה ייצרה במלוא הקיטור מנועים, בעיקר למטוסים (בראשם ה-Merlin האגדי שהוביל את מטוסי ההוריקן והספיטפייר לניצחון מול הנאצים) אך גם לטנקים וכלי-שיט. ייצור המכוניות נמשך בזרזיף דקיק, אך הפיתוח נעצר כליל. לאחר המלחמה העבירה החברה את פעילותה לדרבי, שם הוקם מפעל חדיש שהחל את פעילותו ב-1947 עם ייצור ה-Silver Wraith. ב-1949 הצטרפה אל היצע המכוניות ה-Silver Dawn – למעשה הרולס-רויס הראשונה שיצאה בשלמות ממפעל הייצור, בניגוד למקובל עד כה, שמלאכת ייצור המרכב והגימור בוצע על-ידי קבלני-משנה או סדנאות חיצוניות. ב-1959 הוצע לראשונה מנוע חדש לגמרי, שהחליף את מנועי ה-6 צילינדרים שמקורם מלפני המלחמה. ה-Silver Cloud והפאנטום 5 הוצעו עם מנועי V8 חדשים בנפח 6.3 ליטר.
ב-1965 נקבע רף טכנולוגי ושיווקי חדש, עם השקת הרולס-רויס המודרנית ביותר עד כה - הסילבר-שדו (Silver Shadow), בדיעבד הרולס-רויס המצליחה בכל הזמנים, ממנה נמכרו בסך-הכל למעלה מ-20,000 יחידות ב-15 שנות ייצורה. הסילבר-שדו תוכננה כ"לחם וחמאה" של החברה והייתה הרולס-רויס ה"בסיסית", למרות שמחירה הבסיסי היה עדיין פי שלוש מהמרצדס S הבכירה באותה העת. הסילבר-שדו הייתה גם הרולס-רויס הראשונה עם מרכב אחוד וארבעה מתלים נפרדים, אחד לכל גלגל.
העת החדשה – בלאגאן...
ב-1970, עקב קשיים בענף ייצור המנועים למטוסים, הופרדה מחלקת ייצור מנועי המטוסים ברולס-רויס ממחלקת ייצור המכוניות, מהלך שהסתיים הלכה למעשה רק לפני כמה שנים, עת נרכש המותג על-ידי ב.מ.וו. למעשה, הפסידה ב.מ.וו לפולקסוואגן במאבק לרכישת יצרנית העילית הבריטית, אך שותפות שלה במפעל המנועים, ובכלל זה בזכויות על השם המפורש, הביאו לפולקסוואגן אמנם את המפעל, פסי הייצור והשם בנטלי, כאשר השם רולס-רויס נותר בידי ב.מ.וו. כך "מסתפקת" פולקסוואגן כיום במותג בנטלי, וב.מ.וו יכולה לייצר רולס-רויס – כמובן תחת השם המפואר המקורי.
צילום: מנהל 1995 Corniche 4
איכות בריטית קשורה קשר הדוק עם אורך רוח, התמדה וסבלנות. ברולס-רויס נקבעו סטנדרטים תובעניים וגבוהים ביותר, אך כאלה שניתן היה למצוא פה ושם גם אצל יצרניות עילית אחרות. אף אחת מהן לא עמדה בכללים הנוקשים הללו יותר מ-100 שנה ברציפות. רולס-רויס עמדה בכך, ודי בכך למקם אותה בפסגת יצרניות הרכב בעולם כיום – בדיוק כפי שהייתה ב-100 השנים האחרונות.
