גשם. בארץ אין הרבה תקופות בהן יורד גשם ללא–הפסקה במשך יומיים, אבל זו הייתה תחזית מזג האוויר למסע שלנו, כאשר הדיווחים הלכו והחמירו ככל שתאריך היעד התקרב. זה היה המשך פסימי להתחלה אופטימית - שנגמרה אחרת לגמרי מהרעיון הראשוני.
08:30 בבוקר, יום שני, מבול. אני נכנס לאודי RS3 הלבנה ומניע. הסטרטר הארוך–יחסית מהווה קדימון קטן למה שעומד להתרחש עוד רגע בגדול, כאשר ה–RS תתעורר לחיים בגרגור בס עמוק וצרוד. כל–כך עמוק וצרוד, עד–כי אפשר היה לחשוב שמדובר במכונית–על, ולא בהאצ'בק על (הרבה) סטרואידים. היא נראית תמימה למדי לצופה המזדמן, אבל מי שמבין לא יטעה. אולם גם את חובבי הרכב שיזהו אותה, יכשלו כנראה בניסיון לנחש את מחיר התוספות ברכב ההדגמה; התשובה לשאלה - 114,000 שקלים (יותר מ–25% ממחיר הבסיס שלה, שנושק לספרה 4 במאות אלפים). וגם אחרי כל התוספות עדיין אין בקרת שיוט, תפעול–חשמלי למושב או חיבור USB. אבל יש מנוע 5 צילינדרים, שקורץ לקוואטרו האגדית, המקורית, משנות ה–80. לגרסה–החוקית–לכביש–ביצור–מוגבל של מכונית הראלי ההיא היו 220 כ"ס, בעוד ל–RS3 יש 367 סוסים. איך שהזמנים משתנים.
הגשם ממשיך ואני בדרך למודיעין, שם אני אמור לפגוש את שאולי ואביבי בדרך למסע–מקומי שמטרתו לחגוג 30 שנה למגזין. הרעיון בסיסי: לעבור בנקודות ציון בהיסטוריה של ‘אוטו' - כבישים, מסלולים, אתרי צילום ועוד - ביומיים דחוסים להפליא. אני מנסה לשכנע את עצמי שייתכן שזה עדיף שהמסע יוצא לדרך בצורה אחרת לגמרי מהתכנון הראשוני - ולא ממש מצליח. כמה אחרת? אם הכל היה עובד כמו שצריך, היה נוהם לפני ה–V8 הבשרני של המזראטי גראנטוריסימו, אלי היה מצטייד באודי, אבל אחת עם מנוע–מרכזי (R8, למקרה שלא הבנתם), וניצן היה מצטרף עם מכונית הספורט האחרונה מבית AMG, הלא היא ה–GT.
נשמע כמו פנטזיה מוחלטת? תתפלאו, אבל היו לא מעט רגעים בחודשיים האחרונים שבהם היה נראה שזה אשכרה הולך לקרות; יומיים בכבישי הנהיגה הטובים ביותר שיש לישראל להציע, במכוניות מהסוג שעד לפני כמה שנים היה אפשר לראות בארץ רק בתמונות. כבר פנטזתי איך אני יושב לסכם את הכתבה ומספר שהנה, התקדמנו, ורק חסר שיהיה כאן מסלול כדי שנוכל להפסיק לקנא בקולגות מבריטניה, ושזו מדינה מוטורית מתוקנת. אבל זה לא. אנחנו לא.
מגדל הקלפים שבנינו קרס די מהר. זה התחיל מטלפון מאודי, שהודיע שה–R8 מתעכבת, ולא תהיה מוכנה בזמן; קצת אחרי הגיע טלפון דומה ממרצדס. כן, יהיה רכב הדגמה לעיתונאים (סיבה למסיבה בפני עצמה, בשני המקרים) - אבל רק בעוד כמה חודשים. נשארה המזראטי - גם היא מכונית מהסוג שבראשית ימי אוטו לא היה סיכוי לפגוש בארץ; ל'אוטו איטליה' דווקא היה רכב הדגמה זמין, ודאגנו לתאם אותו הרבה זמן מראש. אבל ימים ספורים לפני תאריך היעד התקשרו ממזראטי ובטון מאוד–מתנצל הסבירו שהרכב נמכר. לקוח רצה רכב כמה שיותר מהר, ולא היה מוכן לחכות למשלוח הבא. נהדר להם (מכרו 4 כאלו בכל 2015...), קצת פחות לנו. אז עברנו לתוכנית ב, ולקחנו שלוש מכוניות שכל אחת מהן מייצגת משהו בעולם הרכב (עוד נסביר, אל דאגה) והמשכנו עם התוכנית.
צילום: אורי שר
09:30 שאולי מדווח שהוא יוצא מת"א, בעוד ניצן, שאמר מראש שהוא מתעכב, הוסיף עכשיו שגם הוא מאחר. אני מגיע למודיעין ועובר על הלו"ז: נתחיל עם נסיעה לירושלים, משם לים המלח ולערד, ונתפלל לכבישים יבשים. שתי דקות לאחר–מכן מדווחים ברדיו שכביש 90 סגור לתנועה בשני הכיוונים. אני ממהר לשנות את נקודת המפגש, ויוצא לדרך לעבר תחנת הדלק בכביש 6. אין ברירה, נצטרך להגיע לערד בדרך המשעממת שכוללת שלוש פניות, במקום כמה מאות.
10:00, אני פוגש את אלי והמיאטה בתחנת הדלק ונדהם מחדש עד כמה היא קטנה (וגם שאולי). אני קולט לפתע שה–ND הפכה ל'חוני המעגל' של ‘אוטו' - בכל פעם שהיא אצלנו, יורד גשם. שאולי, באופן מאוד–לא מפתיע, שותה קפה. בעודו לוגם ממנו הוא מציע לי חצי–קראוסון (שאת השלם שלו כל בן–אדם אחר היה סוגר בביס), ומסביר לי שבגלל שחשב שנהיה בלחץ של זמן הוא שתה הפעם קפה גם ליד הבית...
10:30 ואביבי מתייצב סוף–סוף עם אורי הצלם בב.מ.וו X6 M 50D. כן, דיזל ו–M ביחד. בטח יש איזה חובב ב.מ.וו שמת מהתקף–לב אחרי שב.מ.וו שחררה בפעם הראשונה הודעה לעיתונות על שילוב כזה. הם יוצאים מהרכב, מסרבים בנימוס להצעה של שאולי להתחלק בקרואסון–ביס שלו, וניצן מתיישב תוך כדי הצהרה מפתיעה על הקשר בין ה–M דיזל הזו לפרארי טסטה–רוסה(?!). כרגיל אצלו, ההצהרה נשמעת הזויה, אבל האיש צודק הפעם (לא אביבי, לא כ–ל פעם), כי נתון ההספק של הדיזל הזה כמעט זהה לנתון של המכונית הבכירה של פרארי לפני שלושים שנה. דיזל בנפח 3.0 ל' עם שלושה מגדשים, מול V12 בנפח 5.0 ליטר. ומילא ההספק - חיפוש קטן ברשת מבהיר שגם אם היינו מוצאים עכשיו טסטה–רוסה אדומה ברמזור (לאוטו הזה אין צבע אחר מבחינתי), הפרארי הייתה נשארת מאחור בדרך ל–100 קמ"ש (והאודי היתה בורחת לשתיהן). מעניין אם בעוד 30 שנה מכונית המימן/חשמל/שקר–כלשהו שימציאו עד–אז, תהיה מהירה כמו פרארי F12 של היום. אני בספק, אבל אשמח להשתתף בניסוי. זה נופל בול על מועד היציאה שלי לפנסיה.
10:45 שאולי מסיים את הקפה הקטן שלו, אוכל סוף–סוף את הביס האחרון (השני בסה"כ) של הקרואסון ויוצאים לדרך. הגשם לא מפסיק, מה שלא מפריע לצמד הגרמניות לתפוס קצב–שיוט מרשים. רק אלי במיאטה עובד קשה כדי להישאר בסביבה. זה לא מפתיע, יש לה פחות מחצי מהסוסים מהגרמנייה היותר–חלשה, ולא פחות חשוב, חצי ממספר הגלגלים המניעים. באחד מגיליונות ‘אוטו' הראשונים, אברהם פורת ניבא שמכונית העתיד תהיה בעלת הנעה כפולה והיגוי לארבעת הגלגלים. שלושה עשורים אחרי זה, אנחנו כנראה עדיין לא בעתיד. ההיגוי האחורי האקטיבי הוא עדיין תופעה מינורית, רוב המכוניות בכבישים עדיין מונעות דרך גלגליהן הקדמיים - ואנחנו עדיין מזילים ריר על השילוב של מנחת מטוסים רטוב ורודסטר הנעה–אחורית.
12:00 אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי את המנחת בערד מוצף לגמרי, אבל עכשיו זה המצב. מה שלא מפריע לאורי לזנק מהאוטו לגשם כמו נער מורעל בגיבוש מטכ"ל, לתזז בחוץ כדי להשיג ב–ד–י–ו–ק את התמונה שרצה. אנחנו בתוך המכוניות המחוממות, וקר לנו רק מלראות אותו. המחשב מדווח על 4 מעלות, אבל הוא לא יודע עד כמה הרוח הכה–אופיינית למסלול הזה, בתוספת הגשם הממש לא–אופייני, מחמירים את התנאים. אין טעם לפתוח מטריה, היא לא תשרוד. אנחנו עושים את הדבר הבוגר לעשות במצב כזה - ובודקים איך המיאטה על הצד, ושאולי תחילה. כשהוא מסיים הוא יוצא מהמיאטה מחויך ומדווח שגם כשבקרת היציבות פועלת היא מרשה לזנב להחליק לא מעט, וכשהיא מנותקת המיאטה יכולה להיות קצת טריקית, ולא–מספיק פרוגרסיבית בהחלקה. אפילו מבחוץ קל לראות שזוויות גלגול מוחשיות מאוד ושהחזרה מהיגוי יתר לא–תמיד מרוסנת.
12:45 אנחנו מצליחים סוף סוף לשכנע את אורי להפסיק לצלם - צלם עם דלקת ריאות זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו - ואני סולח לו כשהוא מספיג את מושבי האודי במים. מה שבטוח, התמונות בהחלט שוות את זה.
לפני שאנחנו עוזבים את המסלול, אנחנו עושים "פתיחות". על הנייר, האודי מהירה מהב.מ.וו, אבל הצמיגים שלה לא מצליחים למצוא אחיזה באספלט המוצף, והיא מאבדת זמן ביציאה מהמקום, מאפשרת לב.מ.וו להיצמד אליה, ואפילו לעבור אותה במעט ביציאה מהמקום. אבל כאשר היא כן מוצאת אחיזה, היא משאירה את הבימר מאחור.
צילום: אורי שר
13:30 גיחה קצרה לסדום–ערד, כביש הנהיגה הטוב בישראל. עדיין. בגיליון מספר 4 של אוטו הכביש הזה כיכב בכתבת "עשרת כבישי הנהיגה הטובים בישראל", שנראית ממרחק השנים קצת מצחיקה; מופיעה שם העלייה האיומה לתבור וכבישים אבודים בשטחים, ונעדרים הרבה כבישי נהיגה שהיום נראים לנו כמובנים מאליהם. מה לעשות, ב–86' נס הרים, כביש הצפון ואחרים היו רק קצת יותר ממשעולים צרים ומשובשים. למרות הביקורת ארוכת השנים שלנו על משרד התחבורה ומע"צ, הרי שבשלושים השנים האחרונות הם הצליחו להפוך הרבה פיתולים הרריים מסוכנים לכבישי נהיגה משובחים.
הגשם מפסיק לרגע, ואני מבקש משאולי לפתוח את הגג לצילומים. הוא מסכים ואנחנו זוכים לשתי דקות של חסד, עם קשת יפהפייה ורוח בשיער, לפני שהגשם חוזר במהרה ואלי עוצר לסגור את הגג אחרי משב רוח רע במיוחד ומציין שאשתו תהרוג אותנו אם הוא יקבל דלקת אוזניים. מזלנו שאשתו של אורי לא מכירה אותנו מספיק, או לא מודעת להתעללות שהוא עבר בשעתיים האחרונות.
14:20 אנחנו עוצרים לאכול ב'מוזה', פחות–או–יותר מסעדת הבית של אוטו בעשור האחרון. אני מזמין את אותה מנה בפעם המיליון, אורי אוכל בקצב של מגרסה, שאולי משחק עם האוכל שלו מצד לצד ("מי רוצה שיפוד אחד? זה המון אוכל"), ואביבי מתעקש להזמין מנה שהמלצרית ממליצה לא לקחת. כמובן שהוא מתבעס מהמנה, אבל לפחות לא מחזיר אותה למטבח. סביב השולחן מתפתח דיון על מכוניות–העל בישראל; אז יש לנו פרארי ומזראטי, וגם אסטון מרטין; למבורגיני שכנראה בדרך - וזה אחלה. אלו יצרנים שלפני 30 שנה היו כוכבי התערוכה באוטומוטור, אם היו מגיעים בכלל. היום יש לך סיכוי לפגוש אותם ברחוב הנכון בהרצליה. אבל הניסיונות הכושלים לארגן אותן, או אפילו אחת מהן, למסע הזה מוכיחים שאנחנו עדיין לא אירופה ובטח שלא אמריקה, או להפך. ועדיין, התקדמנו הרבה בשלושים השנים האחרונות.
15:30 אביבי מציע שנעלה צפונה דרך ים המלח וכביש הבקעה החביב (רק) עליו. שאולי ואני בטוחים שזה רעיון רע. לשמחתי, כשאנחנו יוצאים מהמסעדה, הכביש עדיין חסום ואין ברירה אלא לעלות צפונה דרך כביש 6 - עוד צעד ענק לתחבורה המקומית (רק רוטקופ ושאולי מסוגלים להעדיף נהיגה בכביש 6 על נהיגה בכביש הבקעה. העורך. [בחושך, בגשם ועם תחזית להצפות, המערכת]). ה–Waze מדווח שהדרך מערד למרום גולן, שם נעביר את הלילה, היא באורך 337 ק"מ, ותיקח לנו קצת פחות מ–4 שעות, לפני פקקים, עצירות והפתעות. אני מנצל את העובדה שכותב הכתבה יכול לבחור באיזה רכב לנהוג - ובוחר ב–X6. היא אומנם ענקית, בעיקר בהשוואה למיאטה שכאן, אבל לנסיעה הזו ה–X6 היא המכונית הכי נכונה: חזקה, יציבה, נטועה ושקטה. יש בקרת שיוט, ראות מעולה ומערכת קול של הרמן קרדון. רק מערכות הבטיחות המתקדמות נעדרות מרכב ההדגמה, ומזכירות שבתחום הזה סדרי העדיפויות של היבואנים והצרכנים המקומיים עדיין טעוני שיפור.
השמיים ממשיכים להזעיף אלינו פנים, משאיות מרימות גלי ענק ורסס, אבל ב–X6 התחושה היא כאילו רואים את המתרחש בטלוויזיה בסלון (היית מת שהספה בסלון שלך תראה ככה. המערכת), שקט, רגוע, ובעיקר מאוד בטוח, ממש פנאי–GT.
17:30 עצירה ראשונה להתרעננות. שאולי בודק את הקפה, אביבי ואני את הגלידה, ואורי מחויך אחרי נהיגה במיאטה. מה שמוביל לדיון ער על הרודסטר האדומה: שאולי שונא את המושב, אני מתלונן על המרווח וניצן לא אוהב את ההגה ורכות המתלים - ובכל זאת כולנו אוהבים את הנהיגה בה. ועדיין, היינו רוצים לבדוק אותה עם חבילת המתלים המוקשחים, שמוצעת גם בארץ כאופציה.
18:30 עצירת תדלוק ראשונה אחרי יותר מ–400 ק"מ. העדפנו להמשיך בדרכנו, אבל ה–MX–5 היא אומנם הכי חסכונית בחבורה, אבל עם מיכל דלק בגודל של טרופית, היא כבר מאיימת לעצור בצד אם לא תקבל שתייה - ומיד. אנחנו עושים החלפה אחרונה, ואני משתחל, בפעם הראשונה להיום, למיאטה. בהשוואה לשתיים האחרות היא מעניקה תחושה אנלוגית בעולם דיגיטלי. אין טורבו(אים), אין תיבה אוטומטית מרובת הילוכים, אין הגדרות למתלים או מיליון מחשבים. יש תיבה ידנית, מעט (ממש מעט!) מקום בתא הנוסעים ותחושת חיבור נדירה דווקא כאשר לא נוהגים על הקצה. בדרך כלל אני מקבל עוויתות כשאני נוהג ברכב–פתוח עם גג סגור, אבל הפעם, איכשהו, אני לא מפסיק לחייך.
19:50 מגיעים למרום גולן, ומתמקמים בבקתה חמימה עם אח דולק וקצת שלג בחוץ. אם לא הרגשנו באירופה עד עכשיו... מחפשים מקום לאכול ארוחת ערב, ואביבי מציע את הפיצה המקומית. שאולי מחליף צבעים מעצם הרעיון, ולמרות ש"זה לא ממש משנה לו" הוא לא מפסיק עד שאנחנו מוצאים עצמנו ב'חוות הבוקרים'. הוא מתחקר את המלצר שעה לגבי סוגי הבירות השונים, טועם בירה אחת, אומר שהיא מצוינת ומזמין אחרת. אורי ואני רוצים להמשיך לצלם הערב, ואחרי האוכל כולנו יוצאים לסיור לוקישנים עם ה–X6 בין פתיתי השלג שמרחפים באוויר. פתאום אנחנו שמים לב שכבר חצות, וההשכמה למחר מתוכננת לחמש וחצי - ומחליטים לחזור לבקתה. חוץ מאלי שיצא בכפור לנסות לארגן לעצמו עוד בירה קטנה ("זה כמו קפה קטן של בוקר, רק בלילה, מה גם שאביבי שתה לי חצי מהבירה במסעדה") - ולא מצליח ("אין בירות מיוחדות בפיצריה").
צילום: אורי שר
05:30, יום שלישי, השכמה. ניצן, שחישב על הדקה מתי צריך לקום כדי לצאת בזמן, לא מוכן כמובן, ודווקא אלי מפתיע עם התארגנות זריזה לאיש שלא מכיר את השעה הזו אם הוא לא בדרך לנתב"ג. אנחנו יוצאים החוצה לחושך מוחלט ומגלים שכבה דקה של שלג על המכוניות. וקר. ממש קר. כל–כך קר שהאייפון שלי, שהתחיל את הבוקר עם 60% בסוללה, מכריז תוך חצי שעה שהוא סוגר את הבסטה והולך לישון.
התוכנית לעלות על הר בנטל לצילומי זריחה נגדעת בגלל שער סגור, ואנחנו מוצאים לוקיישן אחר. הזריחה יפהפייה, ולכל אחד יש רעיון לעוד פריים, ואז עוד אחד. אורי נמצא מחוץ למכוניות יותר מאשר בתוכן, ולא מסוגל להפסיק לצלם. ה'וויז' מתעללת בנו שוב ושוב, ושולחת אותנו לעיקופים בכבישי הגולן דווקא כשאנחנו לחוצים בזמן, ובסוף אנו מוצאים את עצמנו בספק–שביל ספק–כביש, שבסוף מתגלה כנטול מוצא (או ככניסה סודית לבסיס צבאי...) ומחייב לחזור את כל הדרך בחזרה. אביבי חושב שירדתי מהפסים כאשר אני מוריד את המעיל כי חם לי (אני לא חושב - אני יודע. העורך).
08:30 המחשב מספר על מעלה בודדת בחוץ - אבל אני מתעקש לנהוג עם גג פתוח, חימום במושבים ומהמיזוג ועם חיוך ענק. אבל לא ענק כמו של הבחור בכניסה למרום גולן; הוא לא מצליח להתאפק ופותח חלון כדי לשאול אותי אם יום יפה בחוץ, ואני עונה לו "בהחלט!". הוא ממשיך לצחוק גם עשרים שניות אחרי כן, כשניצן עובר לידו... ארוחת הבוקר בחדר האוכל של מרום גולן מפתיעה לטובה, והשלג הכבד שנשקף מהחלונות הופך אותה לחוויה אמיתית, אם כי אביבי, שחייב לקלקל, מזרז אותנו וטוען שתיכף יסגרו את הכבישים, ושאולי לא מספיק לקחת רבע ביס מכל מאפה שם.
09:30 משום מה עמיתי לא מתעקשים להחליף מכוניות, ואני בטח לא אוותר על גג פתוח בנופי הגולן. החוויה מדהימה, עד שבהמשך השלג הקל מתחלף בגשם. אני מגלה שכאשר המהירות גבוהה מ–100 קמ"ש שום טיפה לא נכנסת פנימה, וממשיך לנהוג עם גג פתוח (כן, רוטקופ דביל, ועוד עשה את זה במשך 40 דקות רצוף. המערכת). אנחנו מגיעים לאחד מאתרי הצילום החביבים עלינו, ה–X (ראו תיבה). הראות גרועה, ובקושי אפשר לראות את הכנרת, אבל גם ככה יפה פה. שאולי מספר שמאוד אהב את האודי בכבישי הגולן המפותלים - האחיזה טובה (למרות נטייה לתת–היגוי שיכולה להפתיע על כבישים רטובים כשמגזימים), הביצועים מעולים והצליל משובח (אף שהוא מרשים יותר בסרק) אם בוחרים במצב הנכון במחשב. וזה צליל אמיתי, לא קומבינה מהרמקולים - עניין שכבר לא ברור מאליו בימינו. מה–X אנחנו ממשיכים ליער שוויץ, ולנקודת התצפית היפה–אך–עצובה (שוב, ראו תיבה). הכביש צר וטכני, ואני עובר לב.מ.וו שמוכיחה שקל להיות מהיר איתה, אבל גם שלא כדאי לדחוף חזק מדי, כי השלדה תתחיל להרים ידיים. מדהים באיזה קלות המפלצת הזו מאיצה. האודי אולי מהירה ממנה, אבל הב.מ.וו מאיצה בקלילות, בלי להתאמץ (יתרון של 28 קג"מ מול האודי), כמו שרק דיזל בריון שמשודך לתיבה נהדרת יכול. אבל היינו מסתדרים בלי צליל המנוע הכאילו ספורטיבי מהרמקולים - וגם הבלמים לא ברמה של המנוע.
צילום: אורי שר
12:00 אנחנו מגיעים לגלבוע. זהו אחד הכבישים האהובים עלינו בצפון, אף שבזמן האחרון הפך עמוס מדי. האספלט רטוב, כמו בכל הכבישים ביומיים האלו, ואורי שוב עומד בגשם. אביבי, שעובר לב.מ.וו, מהרהר בקול על כך שה–X6 הזה הוא נציגו של סגמנט שפשוט לא היה קיים לפני 30 שנה, והיום הופך לדומיננטי במיוחד. שלא להזכיר את העובדה שלפני שלושה עשורים (ועד 94') לא היה חוקי להיכנס לסוכנות ולקנות רכב מונע דיזל שאינו רכב עבודה.
אני חוזר להגה של ה–RS3, וחושב לעצמי כמה רחוק התקדמו ההוט–האצ' מאז נוצרה אותה הגולף GTi הראשונה. לאודי - שחולקת כמובן פלטפורמה עם הגולף הנוכחית - יש הספק גבוה פי שלוש ומשהו; אם לא מגבילים אותה היא יכולה להגיע למהירות גבוהה בכ–100 קמ"ש (280 קמ"ש מול 182) - והמאוץ הקלאסי אורך פחות מחצי מהזמן, רק 4.3 שניות מול 9, למרות שהאודי שוקלת כמעט כפול מהסבתא רבא–רבא שלה. מי אמר שקידמה זה רק דבר רע?
13:30 אנחנו מכוונים את השלישייה לעבר בית העלמין של קיבוץ מעברות. מסע כזה לא יכול לעבור בלי שנעצור אצל טל שביט, שבחודש הבא ימלאו חמש שנים למותו. המסע הזה הזכיר לנו כמה האיש חסר לכולנו, בכל רמה אפשרית - כחבר, כמעיין ידע בלתי נדלה וככותב מהמוכשרים שהיו בישראל. אנחנו בטוחים שהוא היה מתחלחל מהרעיון של M–דיזל, אבל גם הוא היה נאלץ להודות שהביצוע ממש לא–רע. הוא היה נהנה מהאודי ומתאהב במיאטה, למרות שהדברים שהפריעו לנו, בטוח היו מפריעים גם לו. תיבה ידנית והנעה אחורית היו דרישות חובה במכוניות של טל. אחרי כמה דקות שקטות, בהן עלו גם אברהם פורת ואולי גלאי ז"ל - עוד שניים מדור המייסדים של ‘אוטו' שהלכו לעולמם בטרם–עת - ואנחנו מוצאים עצמנו בדיון ער וקולני על שלוש המכוניות. בדיוק כמו ששביט אהב כל כך לעשות.
כל אחת מייצגת משהו בעולם המוטורי של אז והיום, ואחרי יומיים מאחורי ההגה קל יותר לסכם כל אחת מהן. ה–RS3 מראה לאן ההאצ'בק החמות ("טילים קטנים", היו קוראים להן באוטו של אז) הגיעו בגרסאות הקצה שלהן: עם ביצועים שהיו מכבדים מכוניות–על של שנות השמונים. מפלצות טכנולוגיות עם ביצועים אדירים ונגישים והן עדיין יודעות איך לפנות גם לנהג. וכן, גם המחיר צמח עם היכולת לגבהים אחרים.
המיאטה מעניקה תחושה של מכונית ששמרה על הגחלת של פעם. כן, היא מודרנית יותר בכל היבט, לטוב ולרע, אבל אם תנהגו בדור הראשון של 89' לצד זה האחרון, הקשר בינן יהיה ברור מיד. יש מעט מאוד מכוניות שהחיבור הזה, לקסם של פעם, קיים אצלן. זו מכונית מכאנית יותר מהאחרות, טלפון קווי בעולם של סמארטפונים, אבל כזה שמזכיר לך מה באמת חשוב - החוויה, לא הגימיקים.
הב.מ.וו היא נציגה של סגמנט שפשוט לא היה כאן כשאוטו הוקם. ולמרות שהרעיון של רכב פנאי–קופה–ספורטיבי–דיזל עדיין נשמע קצת–הזוי גם היום, קשה שלא להתרשם מהביצוע המדויק - ובעיקר מיחידת ההנעה המדהימה. בסוף היום הסכמנו שכל אחד מאיתנו היה שמח לארח כל אחת מהשלישייה הזו בחניה שלו, למרות שלכולן יש גם מגרעות - עוד לפני סוגיית המחיר.
30אני לא יודע מה יהיה כאן בעוד שלושים שנה מהיום, אבל כאשר מסתכלים לאחור על 30 השנים שחלפו, אין ספק שהמוטוריקה הישראלית, ו'אוטו' איתה, עברה דרך פתלתלה, קשה - וארוכה. אני מניח שב–1986 היו בטוחים שב–2016 כבר יהיה פה מסלול אספלט ראוי, ולא דמיינו אפילו שהספורט המוטורי ילך דווקא אחורה. אבל יש גם הרבה דברים טובים, ממש כמו המסע שלנו, שהיה שונה–מאוד מהדרך שרצינו שיהיה - אבל עדיין, היה מהנה ומלא תובנות.
גם באוטו אנחנו ממשיכים לחפש את הנוסחה לחוויית של קריאה מוטורית מהנה. מקווים שהצלחנו גם הפעם, ומבטיחים להמשיך ולנסות - לפחות עוד 30 שנה...
צילום: אורי שר
בכל זאת הגענו למרות הכל
"אם גיא לא היה מארגן את זה, לא הייתי יוצא" הסברתי לבני משפחתי המודאגים כאשר לבשתי את המעיל החם ביותר, כפפות וצעיף, ויצאתי לאסוף את המיאטה בגשם הסוחף. הו, כמה שצדקתי... כשהתבקש השחקן הבריטי מייקל קיין לתת עצה לשחקנים צעירים, הוא אמר "השתמשו בקשיים שלכם". זה פחות או יותר היה הנשק שלנו במסע - הקשיים. זה החל בארגון, כאשר במקום אקזוטיקה איטלקית נאלצנו לגייס גרסה אימתנית לרכב פנאי, המשיך כאשר הימים שנקבעו נפלו על הסופה הגדולה של חורף 2015, ולא נגמר גם כאשר היינו בעיצומה של הנהיגה. אבל הקושי הזה הוא מה שהביא לצילומים יוצאי דופן כשהשלג מלטף אותנו קלות, והפך את אורי הצלם לגיבור האמיתי של המסע. והמתח. האם כביש 90 יהיה פתוח? האם נצליח לעלות מדרום לצפון כאשר הסופה רודפת אחרינו? האם השלג ייערם? האם אכן יהיה מקום לכולנו בצימר במרום הגולן? ו... אילו שפנים ישלוף אביבי מהגרביים הרטובים? זה היה מתיש, אבל האתגר והמתח יצרו תחושה של הרפתקה מוטורית מהסוג ששמור היום למסעות של מכוניות קלאסיות. תחושת ה"הצלחנו לעשות זאת" שכבר כמעט ולא קיימת במכונית המודרנית המפנקת. בגובה הדשא, בתוך המיאטה הרועשת, הרגשנו אמיצים כשצלחנו נהרות מים, והתפללנו לא ליפול לבורות שנפערו בכבישים. אפילו האודי המהירה לא הרגישה גיבורה מול המקלחת שיצרו המשאיות, ורק הב.מ.וו המגודלת נתנה תחושת ביטחון וסיפקה לכל אחד את דקות המנוחה הנחוצות. לא הייתי ב"אוטו" לפני 30 שנים (הגעתי לפני 25) אבל ספק אם יכולנו לעמוד בלו"ז ובאתגר ב–1986 וללא כביש 6, שלא לדבר על כך שהדורות הראשונים למכוניות הללו טרם נולדו. מאזדה אפילו לא שווקה בארץ בימים ההם, אודי עדיין לא הוגדרה כמותג יוקרה, והדבר הקרוב ביותר לרכב פנאי ספורטיבי בצורת קופה היה, אולי, ריינג' רובר עם שלוש דלתות. המסע הזה בפירוש נתן חומר למחשבה. כן ירבו.
אלי שאולי
היתרון שבחיסרון
הרעיון למסע ישראלי נולד מזווית האקזוטיקה. לנהוג על כבישי הארץ במכוניות ספורט טהורות הוא הביטוי המוחץ ביותר לדרך שעבר היצע המכוניות בארץ מאז הוקם ‘אוטו'. אבל כמו שסיפר כבר גיא - זה לא הלך. וכמו שקורה לפעמים, דווקא תוכנית הגיבוי מתבררת בדיעבד כטובה יותר. עד כמה שהייתי נהנה לנהוג במרצדס, אודי ומזראטי במסע מוטורי שכזה, הרי שדווקא שלוש מכוניות ברירת המחדל מספרות את הסיפור הרבה יותר טוב. אחת שייכת לזן נכחד של מכוניות נהיגה טהורות, לפחות עד כמה שמתירות התקנות המודרניות והדרישות המקשיחות בתחום זיהום האוויר. השנייה לקחה לקצה רעיון שליווה את ‘אוטו' מהיום הראשון. השלישית... היא בכלל לא היתה קיימת לפני שלושים שנה. אפילו לא כרעיון. רכב פנאי עם שלדה אחודה, בלי יכולת שטח אמיתית (או אפילו קרובה לאמיתית) ועם הספק וביצועים של מכונית ספורט. ועוד עם מנוע דיזל! אם מישהו היה מספר שמועה על רכב כזה בישיבת המערכת הראשונה של ‘אוטו', אנשים היו משתינים במכנסיים מרב צחוק. אילו מכוניות שאפילו לא חשבנו עליהן מחכות לנו בעוד שלושים שנה? מה מחכה מעבר למימן, לחשמל, למכונית האוטונומית? מה עוד נשאר להמציא?! כנראה שנצטרך לחכות ולראות.
ניצן אביבי
צילום: אורי שר 
