סליחה, הכיסא הזה פנוי? תודה - אוטו

סליחה, הכיסא הזה פנוי? תודה

אנדריי נצר מספר על מערכת היחסים שלו עם גיליונות אוטו

שלושים שנה. שלושים שנה של כתבות, נסיעות מבחן, מבחנים השוואתיים, צילומים ומה לא? שלושים שנה של פעילות מוטורית מתמדת, לא פעם גם בלילות. מחצית מהחיים שלי, אבל רק כמחצית משלושים השנים הללו אני נהנה מקריאת מגזין איכותי, שבמשך תקופה זאת הפך למגזין המוטורי המוביל במדינה.
וכשמציינים את הגיל הזה, שלושים שנה למגזין 'אוטו', גם אני עוצר רגע ועושה לעצמי סיכום קטן, סיכום משלי. אז מה אם המערכת כבר עשתה סיכום משלה?
2003 הייתה השנה בה עשיתי לראשונה מנוי למגזין 'אוטו'. העורך: יואל פלרמן; עורך חדשות: טל שביט (ז”ל); מבחני דרכים: ניצן רז; צלם המערכת: תומר פדר.
הציפייה לגיליון כל חודש הייתה גדולה. באותה שנה גם התקבלתי למקום עבודה חדש ומסודר, עם הסעות וארוחות. כך החלטתי שאני מקדיש לקריאת הגיליון זמן איכות תוך כדי נסיעות לעבודה. והזמן הזה מוקדש ל'אוטו' כל חודש בחודשו עד היום.
מדורים שאהבתי - כביש המערכת: פרומצ'נקו; אוטו קלאסי: ליאור ברוך, טל שביט; מסע איטלקי; מסע בריטי; מדור הטכנולוגיה ממנו למדתי על מערכות שונות ורכיבים ברכב.
הקריאה בעמודי המגזין לימדה אותי דבר אחד או שניים על מכוניות. שילדה, מרכב, הספק מנוע, אבל יותר חשוב, המומנט שמועבר לגלגלים דרך התיבה. אני קורא בצימאון כמעט כל מילה שבין הכריכות. אפילו בפרסומות. למדתי מה ההבדל בין נוחות הנסיעה ובין נוחיות. למדתי להביט היטב בעיצוב המכונית, אבל גם במה שמתחתיו – והכתבות עזרו לי בבחירת המכוניות שקניתי, וגם אלו שנמנעתי מלקנות, לאורך השנים.
סגנון הכתיבה של הכתבים מצביע עד היום על אופי ה"משפחתי" של המערכת, ולדעתי זה נותן ערך מוסף לקריאה. כך גם למדתי "להכיר" את אותם כתבים ולהבדיל בין סגנון של כל אחד ואחד. חלקם גם שמחתי להכיר תוך מילוי תפקידם ועל כך תודה למערכת. תומר, צלם מן השורה הראשונה, מקפיד שכל פיקסל יפול בדיוק איפה שצריך - אם לא, מתחילים את יום הצילומים מהתחלה. גם הוא היה מודל לחיקוי בשבילי, והיום גם אני וגם אלה שרואים את התמונות שלי, נהנים מאוד מהשיפור. טל שביט בעל ידע אין סופי בכל תחום: מכאני, אופנועים, נהיגה, מכוניות. ואת דעותיו לא ניתן היה לערער. אריאל אלסיבוני, אוהב אופנועים מושבע ונותן בגז ליד ההגה. גיא רוטקופ, אלי שאולי, המראיין מספר אחד של המערכת, רציני (למדי בעיניי) בעל ידע עצום ויודע לשאול את השאלות הנכונות.
גם ניצן רז, שמילא את תפקיד העורך עד אשר עזב את הארץ והפך לכתב הצפון אמריקאי, עם התמחות מיוחדת בהנעות אחוריות ומנועים חזקים. פלא שאני נהנה מאוד לקרוא את כתבותיו? את מקומו כעורך תפס ניצן אביבי, שהוכיח עצמו כבר מהגיליון הראשון. כרטיס ביקור עם תמונה בה הוא מחזיק טלטל של בוכנה, חפץ שמעטים טרחו לזהות. אבל אותי עניין דווקא הדגם אליו הוא מפנה את מבטו.
אהבתי גם את הכתבות המזכירות את יום השנה למותו של אברהם פורת. כך גם נחשפתי לשפה המיוחדת בה היה משתמש בכתבותיו במגזין. כמה חבל שנהרג לפני שהתוודעתי למגזין.
2011 שנה בה נהרג טל שביט בתאונה הכי טפשית. מודעות בכל כלי התקשורת והעיתונים. המערכת מוכית בהלם, דבר המורגש מאוד בגליון אפריל אותה שנה. הכאב והגעגועים מועברים בעוצמה אל הקורא.
אוהב את המקצועיות בה כתובות הכתבות. לא פעם קריאת השורות במגזין היוותה השראה לכתיבה משלי באותו נושא: מכוניות, אבל בקנה מידה קטן יותר. בהשראת המגזין מתחזק החיבור עם מועדונים של אספני כלי רכב, ואני נחשף יותר למפגשים של אותם אספנים. שם אפשר לשבת שעות, לשוחח ולאכול מכוניות, על הדרך גם לצלם. המון. ואם צילום עסקינן, במגזין מקצועי כמו במגזין מקצועי. התמונות נבחרות בקפדנות, כך שכאשר המנוי פותח וקורא בין העמודים, הוא נהנה מהתמונות המיוחדות, שמכניסות לאווירה לא פחות מהמלל.
יצא לי גם להצטרף אל אנשי 'אוטו' למבחן דרכים, וזה המקום לספר שלהיות כתב רכב זה לא בדיוק בילוי של סוף שבוע. הכתב בוחן את הרכב (בדרך כלל לא לבד); נוהג מאות קילומטרים; בתנאי דרך ואופי נהיגה לא קלים – הרי לא כל הכבישים נוחים, כמו שלא כל המכוניות נוחות. ולא סתם נוהג – צריך הרי להתייחס לכל פרט, ולבחון את רכב מכל זווית ובכל התנאים בהם יש סיכוי שישתמשו ברכב.
ואחרי זה מגיע שלב הכתיבה, וכאן הוא חייב להיות חד ומדויק לא פחות מאשר בזמן הנהיגה. מצד אחד, להעביר את הנתונים ואת העובדות אל הקורא, באופן מדויק ואמין. מצד שני לעשות זאת בצורה שהקורא ייהנה מהקריאה. תפקיד התמונות הוא לתת גיבוי למלל ולהמחיש את עיצוב הרכב טוב ככל האפשר והמעצבת צריכה לארוז הכל בצורה ברורה ונעימה לעין. השילוב ביניהם מביא את התוצאה הסופית של מבחן הדרכים. מוסיפים לזה נייר איכותי, וקיבלנו חוברת הנושאת את לוגו 'אוטו' המוכר, ממנה אני נהנה כל חודש.
מה הייתי משנה? הייתי מוריד את מדור השעונים ובמקום הייתי מחזיר את מדור אוטו קלאסי באופן קבוע. אבל לא אני העורך.
לסיכום נהנה לפתוח מדי חודש את הניילון ולהריח את ריח הדפוס שנשאר על כריכת החוברת, ושמח להיות חלק מה "שלושים שנה" של המערכת, ולו רק בתור מנוי. וכמובן – מזל טוב!
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות