זה רק ספורט / טורו האישי של ניצן אביבי - אוטו

זה רק ספורט / טורו האישי של ניצן אביבי

ניצן אביבי הוזמן לחתונה, הרגיש במפגש רכב, ונפעם מדודג' צ'ארג'ר צהובה [טורו האישי של ניצן אביבי מופיע בקביעות במגזין אוטו]

אוהד אלגוב שלנו התחתן החודש. כן, זה קורה גם לטובים ביותר (לא כל שכן לאוהד). מגרש החניה של אולם האירועים, כצפוי בחתונה של מי שבמשך שנים (עד שהגיעה הדס) ישן כפיות עם בלוק מנוע ושתה קפה (בוץ, ברור שבוץ) מבוכנה מחושלת, נראתה כמו מפגש שישי בערב של מועדון מכוניות.

ערב רב של מכונות מוטוריות, רובן וותיקות למדי, חנה על הכורכר ליד שלט הניאון הגדול, ולהן רק מכנה משותף אחד: אף אחת מהן לא הייתה משפחתומטית סדאן בצבע כסף ליסינג. קטנות, גדולות, אירופאיות ואמריקאיות, משופרות עד האף או משוחזרות באופן נאמן לחלוטין למקור. תענוג.

אבל לרחבה הייתה שליטה בלתי מעורערת אחת. דודג' צ'ארג'ר קלאסית, מודל 72', בצבע צהוב עם פסים שחורים, לכדה בברוטאליות את העין, ולו רק בשל ממדיה. וכדי שתבינו במה מדובר, אורכה היה מעט ארוך משל היגואר XJ שחנתה בצמוד אליה (אבל בסיס הגלגלים היה קצר בהרבה...), והיא הייתה רחבה יותר ובעיקר גבוהה יותר מהיגואר – וזו מכונית שנחשבה בזמנה למכונית "בגודל בינוני". הצבע הצהוב כבר לא השאיר סיכוי לאף מכונית אחרת, וגם אלו מבין האורחים והאורחות שאיכשהו לא היו קשורים למוטוריקה, נמשכו אליה כדבורים לדבש.


בדיוק כזו. רק בצהוב

בוהה במרווח
גם אני בהיתי בה, אבל מסיבה אחרת. אומנם יש לי חולשה לעיצובים האמריקאים מהתקופה ההיא, לגודל הבוטה ולקווים שלא מנסים להיות מתוחכמים או מתנצלים, אבל לא זה מה שריתק אותי אליה. מה שגרם לי לנעוץ בה עיניים היה דווקא "כלום" – הפער האדיר בין האספלט לגחון המכונית, שלא היה מבייש רכב שטח מודרני.

מבייש? על מה אני מדבר? רוב רכבי הפנאי המודרניים היו חולמים על מרווח גחון שכזה... חיפוש זריז ברשת לא הצליח להעלות את הנתון הרשמי לגבי מרווח הגחון, ועם סרחי עודף אדירים מלפנים ומאחור, גם זווית הגישה והנטישה לא בדיוק שייכים לעולם השטח, אבל בעיניים מודרניות, הגובה הזה מהקרקע פשוט בלתי נתפש במכונית כביש, בטח כזו שהתיימרה להיות ספורטיבית. פלא שהתנהגות הכביש של המכוניות האלו (כל מכוניות השרירים האמריקאיות מהדור הזה, לאו דווקא הצ'ארג'ר) הפכו לבסיס לבדיחות רבות מספור? שכל פנייה במרדף מכוניות הוליוודי מאותה תקופה התפתחה לגרסה מוטורית של ריקוד הטוויסט, עם זנבות מטלטלים לכל עבר? עכשיו קל יותר להבין מדוע "הנמכה" הפכה לשלב הראשון בכל מבצע שיפורים למכונית ספורטיבית, גם היום, אפילו כשזו מקפדת ראשי נמלים כבר במצבה המקורי. הרגלים קשה לשנות...


בדיוק כזו. רק לא בגרסת נסקאר

אני מוכן להמר על הרבה מאוד כסף שה-XJ הצנועה – גרסת ביניים עם מנוע ה-3.0 ל' המוגדש – שחנתה לידה תפרק לצ'ארג'ר השרירית למראה את הצורה בכל מבחן ביצועים, בכביש ישר או מפותל. זה דרכה של טכנולוגיה. אבל אני בספק אם היגואר הייתה שורדת התעללות מהסוג שראינו בסרטי "הדיוק'ס מהזארד" (או איך שלא תרגמו את שם הסדרה והסרט לעברית), בעוד הצ'ארג'ר נראית כאילו לא תזדקק ליותר משטיפה טובה אחרי הרפתקה שכזו. גם זו דרכה של הטכנולוגיה – טובה יותר ויותר, אך בתחום צר יותר ויותר, פחות רב-גונית ורב-שימושית.

עכשיו נשאר להחליט מה חשוב יותר, עוד כמה עשיריות שנייה בתאוצה למאה, או יכולת לרדת לשבילים בלי לחטוף התקף לב. ואולי בעצם הפופולאריות הגואה של רכבי הפנאי היא מרד צרכני בהליך ההתמחות שעובר על עולם הרכב, תנועה לא מודעת של חזרה למקורות, לרכב שמקריב קצת מהיעילות לטובת אופקים רחבים יותר.


בדיוק כזו. רק לא בשחור
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות