זה מבחן מעניין ויש לו פואנטה.
ארבע קושיות
שאלה לוותיקים שביניכם: מה משותף ליצחק בן אהרון ולישראל קיסר? כל אלו שזוכרים ששניהם היו מזכ"לים של ההסתדרות, צודקים, אבל יש מכנה משותף נוסף.

שאלה יותר קלה: מה המשותף לעזר ויצמן, שמעון פרס, יצחק מרדכי ושאול מופז? ארבעתם היו שרי בטחון. ויש מכנה משותף אחר.

אולי ננסה משהו צהוב יותר: איציק מרדכי ומשה קצב. רגע, אני מבקש, גם ילדים קוראים את אוטו – תנו לי תשובה אחרת...

מה משותף לרב יצחק לוי ולשאול יהלום? שניהם מהמפד"ל. מה עוד?

על המשותף
מה המשותף, שימו לב, לכל הג'נטלמנים המכובדים המוזכרים לעיל וגם לעוד 19 נוספים, וביניהם הגנרלים אהרון יריב, מאיר עמית ואמנון ליפקין שחק; וגם אביגדור ליברמן, צחי הנגבי, מאיר שטרית ועוד ועוד?

מאחר וטור זה מופיע כאן באוטו, יתכן שבסוף נפל לכם האסימון: כל המכובדים האלו כיהנו בין היתר כשרי תחבורה. אמרו בבקשה את האמת - מישהו מכם זכר?

וזו בדיוק הפואנטה. להיות שר תחבורה בישראל לא נחשב לכבוד גדול, לא ממש זוכרים אותך. אבל בתפקיד שר תחבורה אתה חולש על תקציבי ענק והרבה חברות ורשויות ממשלתיות (רכבת, נמלים, נמלי תעופה, מע"ץ, הרשות לבטיחות בדרכים ועוד), וחברות ממשלתיות - זה ג'ובים. ג'ובים זה קולות שמצביעים לטובתך בפריימריז, וכשמצביעים לטובתך בפריימריז אתה מקודם למשרד יוקרתי יותר. ואפילו אם יש בו פחות אופציות לג'ובים - אתה כבר לא צריך טובות של מצביעי פריימריז, אז לעזאזל עם הג'ובים.

משרד התחבורה אחרי על תקציבי ענק שמשפיעים על החיים של כולנו

מ-26 אנשים שונים שכיהנו כשרי תחבורה, רק שניים - עד התקופה הנוכחית – מילאו שתי קדנציות: משה כרמל וחיים קורפו. הבעיה היא שהממוצע של כולם עומד על כשנתיים וחצי במשרד.

יוצא מהכלל
ואכן, דווקא השר האחרון, ישראל כץ, הוא מהיוצאים מהכלל שהתמנו פעמיים וכיהן שש שנים בתפקיד. ועם זאת גם הוא "מת" כבר לעוף מהמשרד הזה ולהיות שר אוצר. וזה חבל, חבל מאוד. מאות אנשים נהרגים בשנה, בכל שנה, בכבישים. השנה נהרגו בכבישים יותר מאשר בשנה שעברה ו-10% יותר(!) מאשר לפני שנתיים.

האם שר אחד מכל ה-26 שכיהנו כשרי תחבורה זכור לטוב כמי שהצליח – בפעילות, ולא במזל – להוריד משמעותית את מספר ההרוגים בכבישים? אני, לפחות, לא זוכר אחד כזה. ההפך הוא הנכון, את חיים קורפו אני זוכר כי עצר במו ידיו את חוק חגירת חגורות בטיחות גם בעיר (בתקופתו החובה חלה רק בדרכים בינעירוניות); "גם אני נוהג ואני יודע, די בקונטרה עם ידיים על ההגה" אמר אז כבוד השר, ומי יודע חיים של כמה אנשים ומשפחות השתנו מקצה לקצה בגלל האמירה השטותית הזו...

את שטרית אני זוכר בעקבות ראיון שערכתי אתו ובו הבטיח ש"בקדנציה הבאה אבקש להמשיך במשרד התחבורה". אז אמר. ליברמן התחיל בפעילות אמתית ומסודרת למען כבישים בטוחים יותר – אבל כמה אפשר להספיק בפחות משנה במשרד? את שאול מופז אני זוכר מישיבה פתוחה לעיתונות, שנערכה במשרדו, בימים האחרונים של שנה אזרחית. השר התגאה בפעילות המבורכת של משרדו שהורידה את עקומת התאונות. "הרי זה רק מזל סטטיסטי" הערתי, "אין שום הוכחה מחקרית שפעולה כלשהי אותה עשה המשרד היא היא שגרמה לירידה בגרף. תאונה אחת קשה והכול היה נראה אחרת – מה היית אומר אז"? מופז הסתכל בי בבוז ולא ענה.

כיומיים לאחר מכן התהפך אוטובוס עם תיירים רוסיים בדרך לאילת, בתאונה הקשה ביותר שארעה בישראל. הגרף התהפך. השר כמובן האשים את נהג האוטובוס – אבל פס לבן אחד במרכז הכביש, במקום הנכון, היה יכול למנוע את התאונה הקשה ההיא וגדר בטיחות טובה יותר הייתה יכולה להפחית משמעותית את מספר ההרוגים. בקיצור, רבים וחשובים ישבו על כורסת שר התחבורה ועשו מעט מאוד בנושא הבטיחות.
ישראל כץ כיהן 6 שנים בתפקיד
סיכום תקופה
וכל זאת לא כתבתי אלא כדי לנסות ולסכם את תקופתו של שר התחבורה ישראל כץ, שכמו שכבר כתבתי, ממש "מת" לברוח כבר ממשרדו למשרד האוצר. אני מניח שפועלו של כץ במשרד ייזכר בשל אומץ ליבו לקום מול ועד העובדים החזק של נמל אשדוד ולהתחיל בהקמה של נמל פרטי. למרות איומים בוטים (ובדיעבד אפשר לומר נבובים) של ראש הועד, שאיים לחסל את השר במרכז הליכוד.

גם את רפורמת השמיים הפתוחים יזכרו לו לטוב. השר גם הרבה בבניית תשתיות תחבורתיות ושיפר מאוד את מצבה של הרכבת. מאידך, התחבורה הציבורית העירונית לא ממש השתפרה – למרות הרפורמות עליהן הכריז. ההצהרה שלו בדבר הורדת מחירי מכוניות בעשרים אחוזים הייתה מגוחכת, וממש לא ריאלית במדינה בה כחמישים אחוז ממחיר מכוניות הולך לטמיון (‘טמיון' פירושו אוצר הממלכה, למי שלא ידע). אגב, אני מאוד מקווה שלא יתגלה בעתיד שחלק מהרפורמה שהופכת "יועץ ליבוא אישי" - "ליבואן זעיר" נגועה בטובות הנאה למקורבים, כמו שטוענות חלק מהשמועות.

אבל כל זה בטל בשישים מול המחדל בשיפור הבטיחות בכבישים. הרשות האומללה נוטרלה והפכה למנתבת כספים במקום מכתיבת מדיניות. חוק שהציעה סגנית השר (ציפי חוטבלי), שאוסר על נהגים צעירים לדבר בסלולארי במכונית - עם או בלי דיבורית - נבלם בצורה שערוריתית על ידי השר, שגייס לטובתו חוות דעת של יו"ר הרשות לבטיחות שהכריז בפומבי (ואני לא צוחק) ש"דיבור בסלולארי בזמן נהיגה אינו מסוכן".

שר "תחבורה ובטיחות בכבישים" אחראי, היה מפטר מיד מתפקידו יו"ר רשות שהוציא לתקשורת הצהרה שכזו.

האתגר
אבל כל זה כבר מאחורינו. במרץ או באפריל, ייכנס לתפקיד החשוב הזה שר חדש. אני מקווה שהוא יתייחס ביתר רצינות לעובדה שלמעלה מ-300 בני אדם קיפחו את חייהם בשנה החולפת בתאונות דרכים, ויבין שהפתרון, מעצם שם תפקידו, נתון בידיו ולא בידי השר לביטחון פנים...