החודש נחת מדור "חניית החלומות" בחיקי, ותוך כדי שיטוט בלוחות השונים גילתי משהו על עצמי: אני רומנטיקן לא קטן (לתשומת ליבכן, בנות – הוא עדיין פנוי. העורך). המכוניות הנבחרות שלי מככבות בפנטזיות הכי רטובות שלי, אבל לא רק – הן כאלה שגם חודרות לבבות.

עניינים לבביים
אני כבר רואה את הביקורת והטענות, כאשר חבריי למערכת אוטו יטענו שאת רכב החלומות שלי כבר הישגתי – "שים צילום גדול של העקרבית שלך, וזהו!" (המערכת מבקשת לנצל הזדמנות זו כדי להתכחש לכותב – ובעיקר לחלומות שלו).

אז כן, אני מודה, אני נוהג על רכב שמרטיט (לי) את הלב: אבארט גרנדה פונטו – היחידה בישראל. נכון, אומנם יש ניגודיות מסוימת בין עוקצנות האבארט לרומנטיקה קלאסית, ויסלחו לי קוראי המדור על הקיטש, אבל אין דרך טובה יותר להתבגר (ושוב, בנות, אני רק בן 32) תוך כדי שילוב בין השניים – ולהפליג לתוך חלום מוטורי רומנטי (ועוקצני).
צילום: מנהל
יגואר XJ8: אתלטית בעלת חזות אלגנטית

הצבע לבן
החלום שלי מתחיל באלפא ספיידר, שנת 2008, עם מנוע 2.2 ליטר ותיבת הילוכים ידנית. צבע לבן, יד שנייה, עם 79,000 קילומטר על השעון. לאחר מיקוח ובדיקה של קרביה המהפנטים, אני במינוס 110,000 שקלים.
נהיגת בין ערביים בכבישים צידיים, המתעקלים ומתפתלים בין כפרים קטנים באיטליה, שערי מתבדר ברוח (אושרה חריגת תקציב להשתלת שיער על חשבון המערכת), ואני תוהה היכן החניתי את החתלתולה שלי. מצאתי. ביקור זריז בחדר הארונות, עולה על חליפת ערב מחויטת ואני בדרך לאסוף את בת לוויתי, שאיננה חושדת שמתחת לחזות הקלאסית והאלגנטית מסתתרת אתלטית משחרת לטרף: יגואר XJ8 שנת 2007, בגרסת סוברין, יד ראשונה. מנוע V8 בנפח 3500 סמ"ק שגמא 131,000 קילומטר, אך עדיין מצליח לענג את אוזני – וליבי – עם גרגור עדין ותחושה נינוחה שהכל בא לה (ולי) בקלות. והנה התעופפו להם 124,000 שקל נוספים.

אבל מעבר לפנטזיות עם ים וכפרים איטלקים, צריך גם איזושהי כרכרה יום יומית. כמו שכבר הבנתם, אין אצלי מקום בחנייה לקורולה בצבע בהיר. היא חייבת להיות רומנטית וחלומית (או, כאמור, עוקצנית). כזאת שתגרום לי לסובב לעברה את הראש ותעלה חיוך על שפתיי, גם כשהיא נחה לה בחנייה. לנצ'יה דלתא שנת 2012 (ברצינות?! היא תגרום לך לסובב את הראש לעברה? העורך), צבועה בלבן פנינה המתאים לקימוריה הנאים. 125,000 שקל והיא שלי.
צילום: מנהל
לנצ'יה דלתא. הכרכה היום יומית
חיוך ועוד
אבל גודל, אבזור או מנוע אינם ערובה בלעדית לגודל החיוך, ורגע לפני שאני מזדקן ועוד לפני הפנסיה, צריך להגיע בכל יום לעבודה – ואני עושה זאת, בדרך כלל, בעזרת רכבת ישראל. אבל צריך גם משהו להגיע אתו לרכבת (לתשומת לבך, אלדד) וגם בדרך הקצרה שיש לי, אני לא מוותר על רומנטיקה. החיוך הקטן שגורם לי תא הנוסעים העוד-יותר-קטן של המכונית הבאה ברשימה מושלם בשבילי. בעיקר בהתחשב במעט התקציב שנותר לי. אני מדבר על מיני מיינור, קלאסית, מהדור הראשון והאלמותי, מודל 1982 (שנת לידתי), גוון כחול שאותו ניתן לפגוש רק במעמקי הים, עם פסי מירוץ לבנים, כמובן. המחיר: 40,000 שקלים; "חבל על הדיבורים - תבוא ותיקח", אמר לי המוכר.

קשה ומפרך, אך לבסוף הגענו ל-399,000 שקלים. ועכשיו כל מה שנותר זה להתחיל לחסוך באמת, להתבגר באמת, וכמובן, לאתר את הפרטנרית שתישא עימי את נטל הרומנטיקה.

בבוקר שאחרי התעוררתי מינוס 400,000 שקלים, אך החיוך נותר על פניי, מכיוון שיש עדיין עקרבית אחת יפה שמצליח בכל יום לחבר בין מציאות חיי לאותו חלום רומנטי רחוק...
צילום: מנהל