הגוף שכוב על האופנוע, הרגליים מתוחות לאחור לעבר רגליות המורכבת והראש נושק ללוח השעונים שהם רק שני עיגולים בסיסים, אחד למהירות והשני לסל"ד. כמו פעם. זה אופנוע שאתה צריך להתאים את עצמך אליו, מכונה קטנטנה שתראה מוזר על אנשים גבוהים מידי, חטובה מידי לאנשים מאותגרי משקל, זה אופנוע שצריך להתלבש אליו – לשלוף את מעיל העור הישן בצבע שחור, מקסימום שחור כהה, לשים עליך ג'ינס משופשף, להשאיר את זיפי הזקן, ואם היה אפשר גם לחבוש קסדת עור ומשקפת.
באק טו בייסיק.

האדם נולד לחפֶּש, לחקור, להתקדם, לנסות להשיג דברים חדשים, לפתח טכנולוגיה שתעלים את הישן.
במקביל, נולדנו להתגעגע, למה שהיה פעם, לַיַשן. הרי זהו יצר האדם, פרדוקס של מרדף וגעגוע.
צילום: מנהל
"זה אופנוע שצריך להתלבש אליו – לשלוף את מעיל העור הישן בצבע שחור, מקסימום שחור כהה"

אני זוכר שהייתי שם על המסלול בפורטימאו בפורטוגל בסוף 2009 כשרכבתי על ה-S1000RR, האופנוע הראשון שהיה מצוייד בטכנולוגיה של בקרת אחיזה ובקרת משיכה, כתבתי אז שהאופנוענות השתנתה לנצח, אבל אפילו לי לא היה ברור אז שזה יהיה מהיר כל כך. האלקטרוניקה השומרת הזו השתלטה מהר מאוד על דגמי אופנועים של כל החברות.

חמש השנים שעברו מאז הם מסתבר מספיק זמן כדי להתחיל להתגעגע למה שהיה פעם, למרות שהאופנוע הזה ספציפית הוא געגוע למה שהיה ממש מזמן, ללפני 90 שנה, כמו שאומר שמו של האופנוע, nineT. הדגם הזה חוגג תשעה עשורים לאופנוע הב.מ.וו הראשון, ה-R32 מ-1923 שגם הוא היה מצוייד ביחידת הכוח שהפכה לסמל של החברה – מנוע בוקסר, מתאגרף, עם שני צילינדרים שחובטים זה בזה לרוחב האופנוע. ב.מ.וו עשתה שימוש במנוע הזה עוד לפני כן, בייצור מטוסי קרב עד שחוזה וורסאי של אחרי מלחמת העולם הראשונה אסר עליה לייצר עוד מטוסים כאלו. אז הם לקחו את המנוע ועברו לייצר אופנועים.
צילום: מנהל
לוח מחוונים מינימליסטי

ה"ניינטי" חוגג את ההיסטוריה הדו גלגלית הזו בפשטות שהוא מביא איתו. הוא הבוקסר האחרון שמשתמש בקירור אוויר ואין לו שום בקרות למינהן, מה שמחייב רוכב מיומן ועירני. כאן זה רק אתה והוא בלי שום מלאך אלקטרוני שישמור לך על התחת. זה גם נראה כך – מבט על האופנוע מגלה יצור קטנטן ומעוצב, אופנוע מינימליסטי של הרבה מנוע, קצת שילדה וכידון. בעידן שבו אופנועים הופכים לשמנמנים עד אבסורד נפלא לעלות שוב על משהו זעיר וקליל. כך הוא מרגיש גם כשיושבים עליו, כאילו אין שום מחיצה, רוכב על המנוע עצמו. הוא לא מוסתר תחת הררי פלסטיקה, אפשר לראות אותו, לגעת בו, הוא קרוב אליך, המנוע הוא חלק ממך. 90 שנות אבולוציה של שיפור מתמיד יצרו מנוע מאוזן מאוד ויציאה לדרך מאפשרת מיד להנות ממנו – מנוע עתיר מומנט, עם אותה נטייה ימינה מוכרת במשיכת מצערת, מנוע שיש לו שונאים אבל הרבה יותר מעריצים שהפכו את הבימרים לרבי מכר עולמיים.

זה אופנוע שימושי מאוד בעיר ובפקקים, מתנהל שם בקלות. מחוץ לשם אפשר להתנהל איתו גם ב-140 קמ"ש אבל העובדה שאין לו מיגון רוח גורמת לו שלא לחבב אוטוסטראדות, מה עוד שהכסא הצר והקשוח שלו עלול להכביד על הישבן ברכיבה ארוכה מידי. הדרך החביבה על הניינטי היא מפותלת והררית, כזו שמאפשר לך להפליק אותו מצד לצד. זה לא אופנוע ספורט טהור ונדמה שזווית המתלה הקדמי לא חדה מספיק לתקשורת מלאה, אבל זה אופנוע שאוהב לזרום שם עם מי שעליו, ועדיף שיהיה רק אדם אחד כזה שם, כי גם אם לא באופן רישמי, זה אופנוע סוציומטי, אופנוע לֶיחיד.
צילום: מנהל
ה"ניינטי" שימושי מאוד בעיר, אבל עזבו את זה, הוא נראה פשוט מצוין
אמנם אפשר ששניים יהיו עליו אבל במידות הקטנות שלו גם המורכבת הדקיקה ביותר שתשב מאחור תראה עליו כמו סרח עודף. זה פשוט לא נראה טוב, וזה אופנוע שאוהב להראות טוב, אז מדוע שלא להפוך אותו ליפה עוד יותר – לפרק את המושב המקורי והארוך ולהחליף אותו לכסא ליחיד. הרי רכיבה בזוג היא מקסימום מהבר לבית, ואם גם זה לא מסתדר לה, שתיקח מונית.

זה אופנוע שלא מתאים לכל המשימות ויש לו חיסרון אחד בולט – מחיר גבוה, יקר הרבה מידי לאופנוע שהוא בסוף של דבר בסיסי מאוד. מאידך – זו פיסה מוטורית שקשה שלא להתאהב בה, לא לחינם יש מקומות באירופה שבהם יש רשימות המתנת רכישה של חודשים. זה אופנוע שמחבר אותך לאופנוענות של פעם, לַפַּעם של עצמך, כלי שמעלה זיכרונות, שמחזיר אהבות קודמות.
מצטער שאני מתפייט אבל זה לא אני, זה הוא.
זה אופנוע פיוטי.
צילום: מנהל
שני צילינדרים, בוקסר, 1,170 סמ"ק, 110 כ"ס ב-7,750 סל"ד, 12.3 קג"מ ב-6,000 סל"ד, 135,000 ש"ח