מקום חמישי בתחרות הסיפורים 'רוחות מסע' על שם טל שביט. בחודשים האחרונים פרסמנו את הסיפורים השונים בתחרות, ביניהם הסיפור הזוכה "
הנסיעה האחרונה", הסיפור שהגיע למקום השני, "
קדם טירונות אלפינית", את סיפורו של עידו גנור, "
החוב" שהגיע למקום השלישי ואת סיפורה של אסתי גריזים, "
פעם בחיים".
חמש-עשרה שנים קודם לכן: שווַיק הוא גור זאב בלגי שחור, הוא ישן מתחת למיטה שלי כל לילה. כשסבתא גאולה מתארחת אצלנו היא מקבלת את החדר שלי, את נעלי הבית היא מניחה לצד המיטה, שיחכו לה ליום המחר. באחד הבקרים, בחיפוש אחריהן, היא זוכה למפגש עם שיניו הדקות של החייל האמיץ שוויק. שוויק הופך בו ברגע לנושא התואר "הפרא השחור". סבתא מספרת לכל מי שמוכן לשמוע, שהפרא השחור נשך לה. כך מוטבע לו מטבע לשון: כל תופעה קיצונית, מפתיעה, כל אירוע ללא הסבר מתקבל על הדעת, נפתר בתשובה האלמותית, תוך הרמת גבה מוקצנת – "הפרא השחור נשך לו".
סבתא גאולה כבר מתה, גם שוויק כבר מזמן הלך לעולמו, נושך לאלוהים ומלאכיו את קצות האצבעות. מודיע בהכנעה, המפקד, הפרא השחור נושך לך. גן העדן של הכלבים האמיצים.
אני נזכרת במפגש הראשון שלנו, שלי עם גלגולו המחודש של הפרא השחור. אני סטודנטית מתחילה בעיר הבירה, השעה שש בבוקר, לפני שעה נכנסתי למיטה אחרי ליל לימודים ארוך, יש מי שמבין – לא אחי. צלצול בדלת, על העיר כבר עולה שמש קרה. הצהרת שאלה – שבע דקות מהקריה לכאן זה הרבה? לא, זה לא. אחי רכש סוזוקי 1100 שחור אתמול אחר הצהריים, מאז הם בנסיעת מבחן, ובסיומה הגיעו לכאן. הכלי זכה לגבורות ולשמו המתחדש – הפרא השחור. הוא נושא את השם בגאווה, נראה כמו נס מכני, דהוי, מטונף; אורגיה של חוטי חשמל ואזיקונים מבצבצת מתחת למעטה פלסטיק שרוט. כמו שמשון הגיבור, אומר אחי בגאוות אב טרי, תורידי ממנו שכבה והוא יאבד את הכוח. עם הזמן הפרא מזכה אותנו במבטי רחמים בכל רמזור אדום מימאהות, נינג'ות וארים שנראים על רוכביהן המאובזרים כמו פרסומת למגזין אופנועים. "אלמנט ההפתעה" הוא קורא לזה: אחרי הצומת אנחנו לא רואים אותם יותר, הפרא השחור נושך להם. הוא הכי יפה מאחור, שלא ידאגו לו ושלא ידאגו לנו.
צילום: תומר פדר, גלית בלס אחי, בכוח האינרציה והאדרנלין אחרי ליל שימורים, אני רעננה משנת לילה מחבקת ספל ראשון של קפה.
הוא: משעמם לי.
אני: אז?
הוא: בואי.
אני: באה.
הפרא השחור רועם, אלוף שדה – גהה – מורשה – רעננה – בני דרור – תל מונד – פרדסיה.
כשהוא סוגר את המשקף זה אומר שחצינו את קו המאה עשרים, היד מגששת מאחור, מוצאת את הלוחית, הופ – המספר מתקפל. רק ליתר ביטחון. מעבר לכתף הימנית שלו אני רואה, מאתיים קמ"ש ברטט, אני מרגישה במקום הכי בטוח בעולם. משעמום בין ארבעה קירות יוצאים למסע בארבעה כיווני אוויר, טיול מוקדם בבוקר שבת של חורף ארצישראלי, השמש במרום והאוויר צונן. בוחרים כיוון רוח, יעד אקראי, לא ממש משנה לאן נגיע, העיקר הדרך. אני רואה את הכביש כמו עיסה שחורה בזוית של שלושים מעלות מהעין ומתנחמת בעובדה שנפילה, חלילה, במהירות הזו לא תכאיב בכלל.
אני רק אחות של אופנוען, לא מבינה הרבה במכאניקה ואווירודינמיקה, אבל כשהוא בוחר להתכופף תוך כדי נסיעה, ולמשש איזה חלק שנשמע לו מקרקש, אני לומדת בגוף את הכוחות הפועלים ונדבקת בכוחות יש מאין למושב, מצמצמת את השטח החשוף לרוח כמו חשופית שפוגשת גוף זר. כבר עם האופנוע הראשון שרכש, לפני שנים, אחי לימד אותי את עיקרון הרוכב האחורי: "דמייני שאת שק תפוחי אדמה – זו כל התורה כולה". מדמיינת. מתפללת לא להפוך עכשיו לפירה.
עולים צפונה על כביש ארבע, חותכים מערבה לכביש החוף, מזג אויר מושלם היום, אפשר להריח את הים גם אם לא רואים יותר מכתם כחול לבן בצד השמאלי של המשקף. במחלף זיכרון עוצר אותנו שוטר תנועה, טוב אין מה לדאוג, המשקף פתוח. אחי מוריד את הקסדה, מחייך, שואל לשלום השוטר, במה אפשר לעזור? השוטר המום, לא מגיב, ושוב – כן אדוני? השוטר מתעשת ושואל: למה עצרת? ואחי עונה סימנת לי לעצור, לא? השוטר מביט בו ואומר, כן, אבל שעתיים וחצי שאני עומד פה, מסמן לאופנועים לעצור, אתה היחיד שעצר. זה נגמר בדו"ח על מספר רישוי אחורי מלוכלך – ככה זה כשאתה היחיד שעוצר לשוטר תנועה בבוקר של שבת מושלמת לרכיבה על כביש החוף.
בלי ייאוש בכלל, עולים חזרה על הכביש, המשקף נסגר. קדימה, יוקנעם בואכה טבריה – טיול מים לים, כמו כיתה ה' בצופים, רק הרבה יותר מהר. ברקע יש את הירוק והחום שנראים כמו ציור אימפרסיוניסטי, קווקווים ומריחות של צבע, נגיעות של צהוב, סגול ואדום, עונת הפריחה. בגוף יש את החיבור הזה בן הריגוש שבמהירות והרוח השורקת ובין הטלטלה המערסלת, כמו מנטרה פיזית שחוזרת על עצמה, מנערת ומרגיעה. עוקפים את הכנרת מצפון, יש ראות טובה, מאלמגור אנחנו רואים את החרמון. ממשיכים צפונה דרך חד-נס, בצומת בית המכס אנחנו עוצרים לבדוק התקהלות אופנועים, כל אחד שומר אמונים לבני מינו. כיאה לרוח ישראלית, ויתרה מכך – אופנוענית, נמצאים במהרה ההקשרים: אח של, חבר של, שכן של... בקיצור, כולנו חברים. נמסרים עדכונים על מכרים – מורן מכר את הדוקאטי, נולדה לו בת, על מסלולים – ל-443 עכשיו זו העונה המושלמת, המלצות ואזהרות עפות באוויר. בין אם נפגשנו אתמול או לפני שנתיים – הריטואל נשמר. יש נחמה ויופי במסורת. מסתבר ברוב קולות שהרמה ריקה יחסית.
צילום: תומר פדר, גלית בלס
אחרי חצי שעה אנחנו חוצים את קצרין ומדרימים, נושמים המון אוויר קר ונקי, מנופפים לשלום לחיילים שבמוצב. גם ממרחק אפשר לראות את הלסת נשמטת, חיוך השבץ, ואת המחיר שהיו מוכנים לשלם בעד החלפה במקומות, אפילו רק לסיבוב. רמת מגשימים – אבני איתן – אלי עד – אפיק, יורדים לשכשך בחמת גדר. זרמי המים החמים מחזירים את התחושה לחלק האחורי התחתון של הגוף. על מגבת, בשפת האבן של הבריכה, עם שכשוך המים ברקע ולמרות ריח הגופרית, אנחנו נשאבים אל שנת הרוכבים, תענוג אמיתי. שלוש שעות אחרי, רעננים, מחודשים, עם טוויסט שפג תוקפו ונס קפה פושר של עלית בכוס קלקר, שבים אל הפרא שנח גם הוא את מנוחת המרכיבים שלו. מבט וליטוף מאשרים שהכול במקומו, וממריאים דרומה. בבית שאן אנחנו פונים ימינה, בהחלטה של רגע עולים על כביש 6; גם הפרא צריך את הפינוקים שלו אחרי יום של סלסולים וטלטלות על כבישי אספלט לא מתחשבים. בקו רציף חלק חוצים את הארץ ומרגישים בחו"ל.
עוד מעט בבית. בכפר קאסם עוצרים לחומוס, צ'יפס וסלט ומותחים איברים. הבעלים של המקום מחייך אלינו חיוך של יודע דבר, יוצא החוצה, מלטף את הפרא באהבה. מבט ברישיון מאשר את דברו, הוא אחד הבעלים הקודמים של הכלי... עולם קטן. עם קפה ובקלאווה על חשבון הבית, הוא חולק איתנו את ההרפתקאות שלו עם הפרא, משווה את צלקות גופו לצלקות בפלסטיק של הפרא. גם לפרא יש סיפור חיים. היסטוריה משלו עם שותפים לא מוכרים, אפשר כמעט לגעת בגעגוע שבעיניים.
בגוף עוד נשאר זיכרון התנועה, כמו אחרי הפלגה, מהמערב מגיע אור כחול סגול של שקיעה וממלא את האוויר, משינה ברקע שרים שכל אחד צריך בסוף למות. מקובל עלי. לא יכול להיות טוב מזה.
