תמונת אילוסטרציהבשנת 2007 הטילה עיריית הרצלייה עיקולים על חשבונותיו של אדם שלטענתה נקנס בשנת 1997 בשל חנייה במקום אסור. בתגובה הגיש החייב תביעה לבימ"ש השלום בטענה כי לעירייה אין סמכות להטיל עליו עיקולים היות וחלפו שלוש שנים בהן לא קיבל כל דרישת תשלום ועל כן הקנס "התיישן". החייב גם דרש פיצוי של 100,000 שקלים בגין עילת לשון הרע ו-20,000 שקלים נוספים בגין עגמת הנפש והנזקים שנגרמו לו. בימ"ש השלום דחה את התביעה ככל הנוגע ללשון הרע, אך הורה לעירייה לפצותו ב-50,000 שקלים נוכח רשלנותה.

העירייה ערערה על כך וטענה בין היתר, כי פעלה כדין, היות והיא שלחה לחייב דרישות תשלום לכתובת שהייתה מעודכנת במשרד הרישוי (על אף שלא הייתה זו כתובתו של החייב). עוד טענה, כי משנדחתה עילת לשון הרע, חרג ביהמ"ש מסמכותו כשפסק פיצוי העולה על הסכום הנתבע.

סגן הנשיא גדעון גינת דחה טענת העירייה ככל הנוגע לפעולות הגבייה שנקטה, בקובעו כי העירייה לא הפעילה את סמכותה בסבירות ומדתיות. לדברי השופט הליכי הגבייה פוגעים בזכויות היסוד של האזרח, ועל כן על העירייה לוודא כי דרישות התשלום שנשלחו לחייב טרם הטלת העיקולים על קניינו, אכן הגיעו ליעדן. "וזאת לא עשתה." ציין השופט.
יחד עם זאת, קיבל השופט את הערעור ככל הנוגע לגובה הנזק בקובעו, כי משנדחתה עילת התביעה בעוולת לשון הרע, תביעתו הוגבלה ל 20,000 שקלים בגין הנזקים האחרים שנגרמו לו. לפיכך לא רשאי היה ביהמ"ש לפסוק לו פיצוי גבוה מכך, ועל כן הפחית את הפיצוי ל-10,000 שקלים בלבד.

לאתר המשפט הישראלי פסק דין