בית משפט השלום בירושלים הרשיע נהג בעבירה של נהיגה בשכרות וגזר עליו את עונש המינימום הקבוע בפקודת החוק – פסילה של שנתיים – עם הקלה מסוימת; במקום פסילה לכל התקופה כפי שקבע המחוקק, פסילה לחצי שנה ושנה וחצי על תנאי.
המדינה ערערה על קביעה זו לביהמ"ש המחוזי בטענה, כי פסילה על תנאי מהווה ענישה מקלה במיוחד, שאינה הולמת עבירה של נהיגה בשכרות, במיוחד שאין במקרה נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מעונש המינימום.

אז האם ביהמ"ש מוסמך להמיר פסילת מינימום בפועל בפסילה על תנאי גם בהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות קיצורה של תקופת המינימום הקבועה בפקודה?

השופט אמנון כהן דן בשאלה העקרונית ופסק כי התכלית שבהטלת עונש המינימום של פסילה בפועל לשנתיים הינה להילחם בסכנה היתירה שבנהיגה בשכרות. ועל כן, שיקול דעתו של ביהמ"ש צריך להיות מצומצם ביותר, כאשר האינטרס הציבורי של הרתעת נהגים מלנהוג בשכרות, צריך לגבור על הנסיבות הספציפיות של הנאשם. "פסילה על תנאי, להבדיל מפסילה בפועל, תרוקן מתוכן את האפקט ההרתעתי שפסילת המינימום של שנתיים בפועל נועדה להשיג. ברי, שלא ניתן להשוות בין שלילה בפועל של רישיון הנהיגה מאדם למשך שנתיים ימים, שפוגעת קשות בתפקודו היומיומי ובשגרת חייו, לבין שלילה על תנאי, שבצידה יכול האדם להמשיך את חייו 'כרגיל'", כתב השופט.
לפיכך, רק במקרים מיוחדים ונדירים ביותר, רשאי יהיה בית המשפט לסטות מהענישה המינימלית ולפחית את תקופת הפסילה ובכלל זה גם להמירה בפסילה על תנאי.
לאתר המשפט הישראלי פסק דין