גאווה ישראלית?
סוסיתא, כרמל וגלבוע יכולים היו להישמע כמו חלק מטיול של הסוכנות היהודית לצפון, אבל לא בשבילנו. עבורנו הישראלים זו בדיחה צינית שמוזכרת בכל פעם שפוליטיקאי משופשף שולף תוכנית פלא לייצר מכונית ישראלית בתמורה לכותרת בעיתון.

והאירוניה, למרבה הצער, מוצדקת. כי המכוניות הישראליות היו בדיחה משעשעת על חשבון משלם המיסים שמימן אותה. ובכל זאת, לכבוד יום העצמאות נעים להיזכר שתעשיית הרכב המקומית הייתה גם מקור לגאווה – לא שהתכוונו לכך, אבל איכשהו, באופן מקרי ומבדר התעשייה המוטורית הצולעת שלנו השפיעה על תהליכים חשובים בעולם הרכב, ובזכותנו באו לעולם זנים חדשים של מכוניות ספורט ותעשיות רכב גדולות.

מסוסיתא לבית המלוכה
לא תכעסו אם נזכיר שלא ישראלים אלא בריטים אדיבים תכננו את הסוסיתא: חברת רילאיינט הקטנה רתמה גלגל רביעי למכונית התלת גלגלית שייצרה בשנות החמישים ומה שיצא להם הייתה המכונית הישראלית הראשונה – והקשר השפיע על רילאיינט ביותר מדרך אחת. יצחק שובינסקי, אבי הסוסיתא, החליט שהצעד הבא תהיה דווקא מכונית ספורט, ובביקורו בתערוכת לונדון מצא שלדה ומרכב שיותאמו למנועי פורד. אולם לבסוף התברר כי המרכב הותאם דווקא למכללי אוסטין, וכדי לשדך לו את השלדה נקראה שוב רילאיינט לדגל.

חבלי הלידה היו קשים אך לבסוף היה לנו מקור אמיתי לגאווה – סברה, מכונית הספורט העברית הראשונה (והיחידה).
מאוחר יותר בשלב האבולוציוני, נבנתה על בסיס שלדה משופרת של הסברה הרילאיינט סימיטר GTE הבריטית, שנחשבה לפורצת דרך ולמכונית פולחן. היא הופיעה בסדרות ובסרטים, וזכתה לעדת מעריצים נאמנה שכללה גם את בית המלוכה (נסיכה אן החזיקה בבעלותה 9 מכוניות כאלו!). מאז היצרן התדרדר ונסגר, אבל בתיק העבודות שלו רשומים גם ייצור מרכבים למונית הלונדונית ה"חדשה" ול-RS200, מכונית הראלי רבת ההילה של פורד משנות ה-80.

המודל הישראלי
היום זה אולי נשמע תלוש, אבל מבחינת הבריטים הפרויקט הישראלי נחשב כהצלחה. במקום תלת אופנים לשוק הבריטי רילאיינט חלמה להפוך לאימפריה של מקימת תעשיות רכב בארצות מתפתחות, ו"המודל הישראלי" הפך לכרטיס הביקור שלה. המתכון היה פשוט: שלדת מתכת ומכללים מוכרים (לרוב מתוצרת פורד), מרכב מפיברגלאס שקל לייצר ומפעל הרכבה קטן שאינו דורש השקעה גדולה. החלק החשוב במשוואה והקורץ למדינות זרות היה כמובן תמיכה ממשלתית, ומיסים גדולים על יבוא או חסימתו בכלל.
הדוגמא הקרובה ביותר להצלחת המודל הישראלי לבניית מכונית הייתה תורכיה. בשנות השישים קבוצה עסקית בשם קוץ' (בבעלות משפחת נחום היהודית) רצתה להקים מפעל לייצור מכוניות בתורכיה יחד עם פורד. אולם פורד דחתה אותם והם החליטו ללכת בדרך עצמאית על בסיס המודל הישראלי. כך נולדה האנדול (צבי בתורכית) של אוטוסאן, המכונית התורכית הראשונה (שגם הגיעה ארצה).

ומה קרה לאוטוסאן? מה שהחל כחיקוי דהוי לאוטוקרס הישראלית הפך לחטיבה הטורקית של פורד עם כושר ייצור ענק. שם מייצרים היום את הקונקט שמגיע אלינו ואת הטרנזיט למערב אירופה. קבוצת קוץ' הולידה לאחר מכן גם את טופש – שהיום היא החטיבה התורכית של פיאט שמייצרת בין היתר את הדובלו. ולחשוב שההשראה לכל זה הגיעה מחיפה...
סיפורן של סוסיתא וסברה
ב-1957 הקימו יצחק שובינסקי ולדיסלב שנלר את מפעל "אוטוקרס" בטירת הכרמל, על בסיס סדנה להרכבת כלי רכב תלת גלגליים מתוצרת רילאיינט. בשנת 1959 הוחל בייצור הדגם הראשון, שכלל מנוע פורד בנפח 1.0 ל', שלדת פלדה שעליה מסגרת עץ ומרכב פיברגלס. למרות הבדיחות והמיתוסים אודות הגמלים שאכלו את מעטה הפיברגלאס, בתקופה ההיא הוא דווקא נחשב למודרני בזכות חוזקו, משקלו הקל והעובדה שלא החליד.

השם שנבחר למכונית היה "סוסיתא", ונקבע בתחרות שמות ארצית נושאת פרסים. מאה המכוניות הראשונות שיוצרו נשלחו לייצוא, אולם לא עמדו בעומס הנדרש ולאחר זמן מה פשוט התפרקו. כלקח מהמקרה, החלו אנשי "אוטוקרס" לייצר את גוף המכונית כיציקת פיברגלס ללא מסגרת עץ. המכונית המשופרת זכתה לכינוי "סוסיתא קובייה" וגילתה אמינות ועמידות גבוהות בהרבה. באותה שנה כבר נמכרו בארץ כ-760 מכוניות, וסוסיתא הזולה-יחסית החלה להתבסס כרכב של מעמד הפועלים.

בשנת 1961 הציגה החברה מכונית נוסעים בשם "כרמל", שהיתה למכונית השרד של קציני צה"ל, וב-1966 הצטרף דגם נוסף, "גלבוע", אולם מחירו הגבוה פגע בסיכויי הצלחתו.

בשנות ה-70 החל לדעוך הייצור בשל ירידה מתמשכת בביקוש, וב-1976 הוצג הדגם האחרון בשושלת – ה"רום כרמל". הייצור הופסק ב-1981 והמפעל נסגר. בסך הכל יוצרו במהלך השנים כ-70 אלף מכוניות סוסיתא מדגמים שונים.

סברה, מכונית הספורט הראשונה לציון, היתה דו-מושבית עשויה פיברגלס עם מנוע 1.7 ל' של פורד שהפיק 63 כ"ס. היום זה אולי נשמע מצחיק, אבל אז הסברה נחשבה למכונית מהירה, בזכות נתון תאוצה של 15 שניות למאה קמ"ש ומהירות מרבית של 160 קמ"ש.

ב-1961 הוצגה הסברה בתערוכת המכוניות של ניו-יורק וזכתה לתגובות אוהדות. בשנים לאחר מכן השתתפה במספר מירוצים בינלאומיים וזכתה למוניטין לא מבוטל כמכונית מירוץ מהירה. עם זאת, נודעה הגרסה הסדרתית בהיגוי לקוי ואחיזת כביש בעייתית, כמו גם בעיות אמינות ושירות שפגעו בהצלחת שיווקה בארה"ב.

ייצור הסברה בישראל נמשך עד לשנת 1965 ובסך הכל יוצרו 280 יחידות בלבד, מתוכן כ-20 נמכרו בישראל.