עמדת הטעינה של בטר פלייס במרכז המבקרים בגלילות (צלם: שי אפשטיין)
מראשית מתקפת היח"צ של חברת בטר-פלייס בנושא הרכב החשמלי ניקרו שתי תהיות בראשי, כמו גם בראשו של כל מי שמכיר קצת את הממסד הישראלי ואת עולם העסקים. הראשונה היא כמובן איך בדיוק יסכים משרד האוצר לוותר על האווזה מטילת ביצי הזהב של הבלו על הדלק לתחבורה. מליארדי שקלים זורמים אל קופת המדינה כל שנה ממשאבות הדלק, וקשה לדמיין את המדינה מוותרת על סכום כזה. הצינים טוענים שגם הטבת המיסוי לרכב חשמלי (מס קניה של 10% במקום עד 95%, בהתאם לרמת הזיהום) תתאדה לה, או לפחות תצטמצם משמעותית ברגע שכלי רכב חשמליים יתפסו נתח משמעותי משוק הרכב. השניה נגעה לתוכנית העסקית של בטר-פלייס. החברה התחייבה לפזר נקודות טעינה בכל רחבי המדינה, אבל מבין השורות עלה בבירור כי מחיר החשמל בשקע של בטר-פלייס יהיה יקר משמעותית מהמחיר בשקע הביתי – אז איך מתכוונת החברה שפרצה לחיינו בקול תרועה רמה והכרזה על מזרח תיכון חדש ונקי יותר, להכריח אותנו לטעון את המצברים דווקא אצלה?
לשתי השאלות הללו יש תשובה מתבקשת – מתבקשת בתנאי שאתה לא זה שצריך לשלם, כמובן – לקבוע בחוק כי מותר לטעון את המצברים אך ורק בעמדות ייעודיות, כמו אלו של בטר פלייס, וזה בדיוק מה שמשרד התשתיות מתכנן לעשות (חפשו בדה-מארקר את הכתבה עם ההוכחה לשמועות שרצו בעניין כבר זמן רב). כך המדינה תוכל לגבות מיסים בדמות תעריף אחר לחשמל "מוטורי", ובטר פלייס... נו, זה ברור. היא תגזור עמלת תיווך שמנה על הקישור בין חברת החשמל, המדינה והאזרח.

אבל הרי אי אפשר לבא לציבור ולהגיד לו במפורש "החלטנו לדפוק אותך קצת, כי לא מתאים לנו להפסיד מליארדים במיסוי, וגם צריך לדאוג קצת לחברה מבטר-פלייס". זה לא יעבור בשקט. אז צריך למצוא סיבה, כזו שתשמע אמינה ואחראית ואפשר יהיה לשכנע את הציבור שההחלטה התקבלה משיקולים ענייניים לחלוטין, ולא מתוך תאוות בצע. משהו שיעזור לגלולה המרה לרדת במורד הגרון הציבורי מבלי להיתקע שם ולגרום לעם בישראל לעשות את המעשה הנדיר של התמרמרות גלויה, אולי אפילו פעילה.
עלה התאנה נמצא בדמותו של סקר שהכינה חברת החשמל לפני שנתיים, הכולל בתקציר המנהלים שלו את הקביעה כי אם נורשה לטעון את המכוניות החשמליות שלנו ככה סתם, בכל שקע שיבוא לנו, תצטרך חברת החשמל לבנות בעשור הקרוב, מעבר לתוכניות הקיימות, עוד שבע תחנות כח חדשות, להקים תחנת מיתוג גדולה חדשה ועוד עשר תחנות משנה וכן הלאה והלאה תשתיות הולכה ומתקנים. רק מערכת טעינה מנוהלת – בדיוק מהסוג שמציעה בטר-פלייס – תציל את המדינה מהצורך להשקיע סכומי עתק בתשתית.
צילום: שי אפשטיין, פרג סיוון, מיכאל פתאל
עמדת טעינה של בטר פלייס בירושלים (צלם: מיכאל פתאל)
נו, אז זה הגיוני, לא? לא סתם אנחנו רוצים להכריח את כולם לטעון את המכונית רק דרך עמדות טעינה יעודיות – זה כדי להציל את הסביבה מעוד תחנות כח ועוד זיהום אוויר ולהציל את כולנו מהפסקות חשמל תכופות עקב מחסור בחשמל! רק במקרה זה גם מאפשר גביה קלה של מיסים...
אבל דברים מתחילים להריח משונה ברגע שמעיינים באמת בסקר האמור, ולא מסתפקים רק בשורת הסיכום. או-אז מתברר כי הסקר הוזמן על ידי בטר-פלייס, וכל החישובים בו מבוססים על נתונים של בטר-פלייס. וכמו שיגיד לכם כל עובד זוטר אצל מינה צמח, או כל חברת סקרי דעת קהל אחרת, ניסוח השאלה יכול לשנות לחלוטין את התשובה. אז צאו וחשבו מה קורה כשאתה שולט בהנחות היסוד בביצוע חישוב כמו זה שכאן.
נתחיל מקטן – בתרחישים שהגדירה חברת בטר-פלייס, כולנו או רובינו לא רק עצלנים, אלא גם נטולי כל יכולת תפעול של טכנולוגיה בסיסית. כך עולה מההנחה שאם הם לא ינהלו עבורנו את הטעינה, אנחנו נטען את הרכב בשניה שבה נגיע הביתה או לעבודה. אפילו אם ינסו לדרבן אותנו בעזרת הבדלים משמעותיים בתעריפי החשמל, עדיין רובנו נתעלם מכל העסק ונטען את הרכב בשיא שעות העומס. ברור, הרי אף אחד מאיתנו לא שמע על מתקנים פשוטים כמו טיימר – פריט שהיה מובנה אפילו בראב4 החשמלי של 96 – ומאפשר לנו לתזמן את הטעינה לשעות הזולות בלי תוספת מאמץ.
אבל העלבון מהזלזול באינטליגנציה הצרכנית שלנו נמחק במהרה כשמגיעים אל הקטע שמתייחס למספר המכוניות החשמליות בכבישי ישראל שלפיהן מבוצע החישוב. שימו לב – תוספת התשתית הנרחבת והיקרה תידרש משום שהנחת היסוד לחישוב היא שעד 2020 ינועו על כבישי ישראל לא פחות משני מליון מכוניות חשמליות! במילים אחרות, תוך עשר שנים יהפכו מכוניות עם מנוע בעירה פנימית לפריט אספנים נדיר במחוזותינו, וכולנו נתנייד אך ורק במכוניות חשמליות. זה כמובן דורש שמהיום תפסק לחלוטין מכירת המכוניות הרגילות בארץ, וימכרו אך ורק מכוניות חשמליות. אני חושב שאפילו שי אגסי לא יעיז לטעון ברצינות שהיעד של שתי מליון מכוניות חשמליות בישראל, תוך עשר שנים (בעצם תשע, אבל בואו לא נהיה קטנונייים) הוא מעשי. רק כדי לשים דברים בפרופורציה – רב היצרנים הגדולים מעריכים כי הרכב החשמלי יתפוס ב-2020 נתח שוק של אחוזים בודדים בלבד מתוך מכירות הרכב החדש, וחלקו בסך כלי הרכב הנעים בעולם יהיה כמעט זניח. והפלא ופלא, אם מצמצמים את שוק הרכב החשמלי לממדים ריאליים יותר – בואו נהיה נדיבים ונדבר על 200,000 מכוניות על הכביש ב-2020 – פתאום אין צורך בתוספת יקרה ומזהמת של תשתיות יצור והובלת חשמל, וזה עוד לפני שדנו באפשרות שבעלי המכוניות החשמליות כן יראו איזה שהוא שמץ של תבונה ויגיבו היטב לתעריפי חשמל מוזלים בשעות הלילה.

ומעבר לתחושת החילול של שליחת היד המשותפת הזו לכיסנו, מותר וצריך לכעוס על כך שהמשמעות של תקנה שתאסור יבוא מכוניות שניתן לטעון מכל שקע ביתי, היא עיכוב משמעותי בהגעת מכוניות חשמליות לישראל. אפילו אם יסכימו היצרנים לשנות את מערכות הרכב כך שיוכל להטען אך ורק מעמדות יעודיות, עדיין מדובר בהליך שיקח לא מעט זמן, וקרוב לוודאי שיצרנים רבים יעדיפו לוותר על המאמץ כשמדובר בשוק קטן כמו שלנו. כך שבשורה התחתונה לא רק שנשלם יותר עבור החשמל, אלא שגם יהיו לנו פחות מכוניות לבחור מתוכן, ולפחות בהתחלה ננוקז כולנו, בעל כורחנו, אל הפלואנס החשמלית שתשווק בטר-פלייס. מוזר, שוב השם הזה...
צילום: שי אפשטיין, פרג סיוון, מיכאל פתאל
מימין: שי אגסי, עידן עופר ומשה קפלינסקי (צלם: סיוון פרג)
ומה לגבי המיסים? הרי המדינה לא תוותר על ההכנסות, ואם לא דרך תעריפי חשמל לתחבורה, היא תגבה את זה בדרך אחרת. על כך נענה שההיסטוריה מראה שכשהמדינה רוצה, היא יכולה למצוא תחליפים למיסוי הישיר על מקור האנרגיה – מספיק רק להזכר ב"קנס האגרה" שהיה מושת על רכבי דיזל כדי לפצות על המיסוי הנמוך יותר על סולר לעומת בנזין. וזה רק רעיון אחד, אני בטוח שהאנשים היצירתיים במשרד האוצר יצליחו לחשוב על דרכים נוספות אם זו לא מתאימה משום מה.

אסור לנו לשתוק מול היוזמה המתגבשת של משרד התשתיות לקשור אותנו בעניבת חנק אל בטר-פלייס מתוך מניעי הנוחות ותאוות הבצע שלהם. אסור למשרד התחבורה לאפשר למשרד התשתיות דריסת רגל גסה כזו, שתשפיע בצורה דרסטית כל כך על שוק הרכב הישראלי, בטיעונים כל כך מופרכים ותלושים כמו הסקר האמור של חברת החשמל, שמתבסס על מספרים שאפילו שי אגסי לא מעז לחלום עליהם (אבל כנראה שאין לו בעיה לספק אותם כבסיס לחישובים). כדי שלרכבי הנעה אלטרנטיבית יהיה איזה שהוא סיכוי לדלל במעט את הערפיח שמכסה את גוש דן ומרעיל את כולנו, חייבים להכין עבורם בית גידול אידיאלי, ולא לאנוס אותם אל תוך תבנית מעוותת מאינטרסים זרים!