מבחן ארוך טווח – דיווח ראשוןרנו פלואנס במבחן ארוך טווח
ספטמבר, תערוכת פרנקפורט. ליד דוכן רנו אנו פוגשים את צמרת היבואנית, קרסו – המנכ"ל איציק וויץ, הסמנכ"ל אילן טל וראש המותג, אסף שטרנברג – לבושים במיטב מחלצותיהם כחתנים ביום שמחתם. טל, שילוב נדיר בענף של ראש שיווקי ואהבה למכוניות, החל לספר לי בהתלהבות על המהפכה שעוברת רנו בשנים האחרונות בעקבות החלטת נשיא החברה, קרלוס גוהן, לשפר את אמינות מוצרי המותג. הוא סיפר על השיפור בבדיקות העמידות במהלך הפיתוח, הרחיב על סקרי האמינות מהעולם והתגאה בשיפור שהם רואים גם בכמות תביעות האחריות של המוצרים החדשים בארץ.
"אתה באמת מאמין שהרנו החדשות יציגו רמת אמינות יפנית?" שאלתי בנימה תמימה. "כמובן!" הוא ענה. "מאמין מספיק כדי להעמיד רכב למבחן ארוך טווח של שנה?", סגרתי את דלת המלכודת. לזכותו יאמר שלא היסס לפני שנענה לאתגר.
שישי לינואר, עשר וחצי, בני עיש. מנהל המותג, אסף שטרנברג, מחכה לנו באתר המסירה של רנו. שלושה חודשים וקצת חיכינו להגעת רנו פלואנס הראשונות – החשובה ביותר בדור המכוניות החדש של רנו, ולכן גם זו שנבחרה למבחן. הסבר קצר על מה נמצא איפה – זו גרסת האקספרסיון עם מנוע 
1.6 ליטר ותיבת ארבעה הילוכים, ועם תוספות אבזור שכוללות חיישני חניה מקוריים, חיישני גשם ואורות, בקרת אקלים מפוצלת, בקרת שיוט, קצת ניקלים על ההגה, פנסי ערפל, יציאת מזגן אחורית ועוד.
צילום: ניצן אביבי
ואנחנו יוצאים לדרך. כללי המבחן ארוך הטווח פשוטים: במשך שנה ניסע בפלואנס כמה שיותר. היא תצטרף למבחנים כרכב צלמים, תשרת את המערכת כרכב לוגיסטיקה, תהווה תחליף מונית להגעה למסיבות עיתונאים ובקיצור, נחיה איתה שנה ולא רק נפלרטט כמה מאות קילומטרים. המטרה הסופית היא לצבור לפחות שלושים אלף קילומטרים בשנה, בערך כפול מהנסועה השנתית הממוצעת של רכב פרטי במדינת ישראל. היא תעבוד קשה, אבל תזכה ליחס הוגן – אנחנו לא מתכננים איתה מעשי סדום בשטח ואנו נספור כל ליטר דלק שהיא תצרוך, כל גרם שמן שהיא תשרוף וכל ציפצוף יתועד. נדווח ונרשום כל אירוע חריג, אם יהיה, ולא נסתיר מכם דבר, כך שבסוף השנה תדעו טוב כמונו אם יש ממש מאחורי טענות ה"מהפך" של קרסו.
דרומה
את המבחן ארוך הטווח פתחנו בנסיעה ארוכה לאילת, אחרי סדרת צילומים קצרה של הליך המסירה וקריעת הניילונים. לא לפני שאנו עוצרים בתחנת הדלק הראשונה. ומישהו מוכן להסביר מדוע רכב חדש נמסר עם מיכל דלק ריק, ולא עם לפחות חצי מיכל?
בכבישים הארוכים דרומה מתגלה הפלואנס כשייטת מרחבים מוצלחת למדי. הסל"ד בשיוט אומנם לא נמוך – 3,000 סל"ד ב-110 קמ"ש – אבל רעשי המנוע מבודדים היטב, וגם בהאצה רעשי המנוע כמעט ואינם חודרים לתא. רעשי הרוח נשמרים גם הם תחת רסן הדוק, ורק רעשי כביש מפריעים מעט לדממה בתא הנוסעים. המתלים מתמודדים עם השיבושים האופייניים לדרום – גלים ארוכים ואספלט מחוספס – בהצלחה רבה, והפלואנס מרחפת מעל הכביש בנינוחות.
צילום: ניצן אביבי
ההגה לא מתכוונן לעומק ומקשה על מציאת תנוחה נכונה. מרווח מעט מצומצם לברך ימין מטיל גם הוא אילוץ על תנוחת הנהיגה, ונדרש מעט משחק עד שמוצאים תנוחה מתאימה. מנגד, יש מושב נוח למדי שפע מקום לכתפיים ולראש. מאחור העניין פחות פשוט – בסיס הגלגלים הארוך מבטיח ומקיים שפע מקום לרגליים, אבל קו הגג המשתפל ינגח בראשם של נוסעים גבוהים, וקו החלונות הגבוה לא תורם לתחושת מרווח.
נתון תצרוכת הדלק הממוצע בנסיעה הראשונה עמד על כמעט 12 ק"מ לליטר, ובקטעים אגרסיביים יותר על מתחת לעשרה קילומטרים לליטר.
חוזרים הביתה
חוזרים למרכז. תא הנוסעים נשאר שקט גם במהירויות כביש שש, ולמרות המון שעות בפלואנס, אנחנו עדיין במצב סביר יחסית – עדות לנוחות הנסיעה הטובה.
הפלואנס שונה מאוד מהמגאן II, ומהתדמית של מכוניות צרפתיות בכלל. היא עושה הכל בסדר, פחות או יותר, ולא נכשלת כמעט בכלום. מנגד, היא לא ממש מצטיינת או שובה את ליבך. נראה כי בדרך ליצור לפלואנס אמינות שתואמת לתדמית היפנית, רנו הקנתה לפלואנס אופי שתואם את התדמית היפנית – יעיל, אבל חסר נשמה. האם זה מה שיכבוש את לב הקהל הישראלי? והאם אמינות תעמוד במבחן אוטו? נשוב ונעדכן.