בתור נהג, בעל מכונית מזה כמה עשורים וחבר בקבוצות של אוהבי מכוניות, בשנה שחלפההסרתי את כובעי והצדעתי לקבוצה מסוימת מאוד בארצנו, ויחד עם זה עמדתי נכלם, מבויש וקינאתי בהם. אני מדבר כמובן על החבר'ה הנוסעים על "חצאי מכוניות", על רכב דו גלגלי. מעורר השראה איך שקבוצה התארגנה, חבריה הפגינו – בהומור, בשכל, בנחישות. מי לא צחק בפה מלא כשראה בכל מהדורות החדשות את בני בייקר האגדי, או את שביט שלנו, רוכבים לצד יעלות חן בשדרות רוטשילד, כשלגופם בגדים תחתונים. זאת במחאה על ה"רפורמה" במחירי ביטוח שמנסים לכפות על הענף. מי לא הניף כלפיהם אגודל מעודד כשהצליח סוף סוף לחלוף על פני אחת משיירות המחאה שלהם. הכי מדהים זה, שנכון לכתיבת שורות אלו, המחאה עובדת! הם עלו לבירה, מסרו את מחאתם הצודקת בכנסת, זכו בתמיכה חוצה גבולות של קואליציה ואופוזיציה ואפילו ח"כ גפני, המייצג בדרך כלל מגזר אוכלוסיה שונה לגמרי, התייצב לצידם אל מול גזירת האוצר. וכשיו"ר ועדת הכספים מתייצב לצידך, המחאה הקטנה והחביבה שלך הופכת להיות הרבה יותר אפקטיבית.
אין לי שמץ של חשד כאילו מר גפני הצטרף למאבק האופנוענים כי חמד את קולותיהם בבחירות הבאות, לכן אני חייב להסיר כובע, לקוד קידה עמוקה ולהעריץ עוד יותר את רוכבי הדו גלגלי – שהצליחו גם לבדר קצת את העם, אך גם, ובעיקר, להעביר מסר ברור שאומר: המיסוי החדש הזה, מיסוי במסווה של רפורמה בביטוח אופנועים, אינו צודק, אינו חכם ונוגד את ה"רפורמה" האחרת, זו המכונה הירוקה – שהעלתה את המיסוי על מכוניות. אבל יותר משאני מסיר כובע – אני מקנא בהם. מקנא על שהצליחו להתארגן, לגייס את היבואנים, חברי כנסת, עיתונאים וסתם אזרחים לתמוך בהם. מקנא שלא נגמר להם הבנזין והם ימשיכו עוד ועוד ולא יוותרו. איפה נהגי המכוניות בהשוואה להם? אנחנו קהל הרבה יותר גדול והרבה יותר דפוק. בשנה שחלפה העלו את המס על יבוא הרכב וכינו את זה רפורמה ירוקה. העלו לכל אלו המשתמשים ברכב חברה את הזקיפה לצורך מס הכנסה של מכוניותיהם הצמודות. גם זה אגב תחת השם "רפורמה". ועוד לא אמרתי מילה על מחירי המכוניות בכלל, הכבישים הגרועים, העיריות הגזלניות שרק מחפשות בנרות איך לתקוע דוחות חנייה (במקום לספק מקומות חנייה), על מחירי הדלק השערורייתיים ועל האכיפה העיוורת של המשטרה, שלא מתעניינת כלל בדוחות איכותיים אלא מחפשת להניח מלכודות מהירות בדיוק במקומות בהם בטוח לנסוע מהר...
צילום: טל זהר, ארכיון אוטו הנהג הישראלי הוא הוא הפרה החולבת של הממסד והוא לא חולם אפילו להתאגד ולעשות עשירית ממה שעשו, בינתיים בהצלחה, רוכבי האופנועים. הגיע הזמן לחדש את איגוד הנהגים (אכן, היה פעם דבר כזה), ולהתחיל לארגן את קהל הכבשים הענק הזה. האם רק מיעוט יכול לעמוד על זכויותיו? ומה אם רוב האזרחים שייכים לגוף מסוים, האם הם לא יכולים למחות ולהתנגד בהצלחה לחוקים דרקוניים?? הרי לבעלי מכוניות, לפחות בחלק מענייניהם, מכנה משותף עם יבואני הרכב וחברות הליסינג. מדוע לא יתאגדו אלו עם אלו למחאה אפקטיבית כשמיסוי מעצבן כדוגמת ה"רפורמה הירוקה" מושת עליהם ומפלה בצורה ברורה סקטור חשוב ביותר כמכוניות בעלות מנועי דיזל, למשל? או מדוע שישבו ויחכו שקבלן פרטי(!) ישתול מצלמות מהירות במקום כל עץ רענן וירוויח מזה הון קטן – למרות שאין לזה שום השפעה על כמות ההרוגים מתאונות?
מה דעתכם למשל על המחאה הבאה: לא נוסעים במכוניות לעבודה עד שהמיסוי הירוק יבוטל. הרי התחבורה הציבורית העלובה שלנו אינה מסוגלת לספוג את הכמויות העכשוויות של המשתמשים בה – ולא קשה לתאר מה יקרה אם הלחץ עליה יוכפל פי כמה. התחבורה הציבורית תקרוס, מקומות העבודה יסבלו קשות, הכנסות המדינה ממיסוי הדלק ירדו פלאים, העיריות תפסדנה הון מהירידה בכמות דוחות החנייה... במילה אחת – כאוס. לדעתי, שבועיים של מחאה כזו והעלייה המתקרבת במס הכנסה על המשתמשים ברכב חברה, יהיה כלא היה.
חלומות באספמיא תאמרו, ומן הסתם אתם צודקים. אבל נוכח הפעולות המאורגנות של אנשי הרכב הדו גלגלי – מותר לי לפחות לחלום. אני מוכן לעשות יותר מזה. אני מוכן להעמיד את השופר של קבוצת אוטו, כולל המדורים בעיתון ישראל היום, היומון השני בגודלו במדינה, אתר האינטרנט שלנו והאתרים בהם אנחנו עורכים את מדור הרכב (ביניהם נענע 10 ו-MSN) לטובת פעילות של ארגונים כאלו. אבל אני יודע שאני חולם. אפילו יחידת העילית של הנהגים, קבוצת נהגי המרוצים, לא הצליחה להתאגד ולהקים התאחדות אחת בודדה אלא התפצלה לשברי גופים והתאגדויות, חוק הספורט המוטורי עבר – אך שוכב בהקפאה עמוקה, ומרוצים חוקיים – אין. אז מי יאגד כאן את הגוף הענק הזה של הנהגים לעבודה משותפת?
ביטוח לקופסאות סיגריות
מספר מילים על ביטוח החובה בישראל. זהו לא ביטוח לנהגים או לבעלי רכב, זהו ביטוח המיועד לכל האוכלוסייה במדינה שמבוטחת בפני פגיעת כלי רכב. ככזה, הוא ביטוח סוציאלי מופלא, ביטוח לאומי המכוון למטרה ספציפית. משהו כמו ביטוח נגד סרטן ריאות, המשולם על ידי אזרחים מעשנים בלבד. אגב, הדוגמה התמימה שהבאתי מציגה גם את העיוות הגדול בנושא ביטוח החובה. לא הנהגים מבוטחים – אלא המכוניות (לא המעשנים אלא קופסאות הסיגריות)!
צילום: טל זהר, ארכיון אוטו
אם לאדם שני כלי רכב לשימושו האישי (למשל, מכוניות וקטנוע), הרי שברור שבעוד שהאחד בתנועה – השני חונה. מדוע יש לשלם ביטוח חובה על שניהם בו זמנית (ועוד להוסיף לזה ביטוח על הגרוטאה של הבן שמחכה בסבלנות במוסך עד שזה יחזור מהטיול הגדול). אגב, נכון להיום אם מישהו נתקל ברכב החונה במוסך ונפצע, הוא מכוסה על ידי ביטוח החובה וזו שערורייה לכשעצמה, שמחייבת בעצם לבטח גם מכונית החונה על בלוקים. האם לא צודק יותר, נכון יותר ואחראי יותר שנהג יבטח את עצמו? נאמר שלקחתם רכב מחבר והוא, מפוזר שכמותו, לא חידש את ביטוח החובה שלו. זו לא עבירה שלו, אלא שלכם – כי לא בדקתם. עם יד על הלב, מישהו מבין המחוקקים ואוכפי החוק שלנו בדק בפעם האחרונה כשנכנס לרכב הממשלתי שלו אם ביטוח החובה ברכב תקף? אם זו אחריות הנהג – שידאג לבטח את עצמו! הכי נכון לדעתי היה להשיק מס קבוע (נוסף) על הדלק, שכל הכנסותיו מיועדות לביטוח נזקי גוף מפגיעת כלי רכב. מי שנוסע – ישלם. רכב כבד ישלם יותר, דו גלגליים הכי פחות. בסופו של דבר הם לא מאיימים על גופם של נהגי האוטובוסים למשל – אלא להיפך.
אז קדימה נהגים – זוהי רפורמה אמיתית. לכו על זה!
