"איפה אתם עומדים לצלם?", שאל אותי קולגה ממגזין דו-גלגלי תוך שאנו שולחים שפתיים אל כוס הקפה הכי טובה בתל אביב. "לא רחוק מכאן", הצבעתי "ממש בצומת הבא". מבט התמיהה של הבחור שלפני חייב הסבר. "יש שינוי-גובה קיצוני באספלט הצומת ואני חושב שתמונה של האופנוע הזה באוויר, באמצע צומת עירוני, תהווה המחשה טובה לאופי של הכלי". למחרת בבוקר, אחרי שלוש גיחות ולפני שצברנו מספיק מהירות בשביל לטעום אוויר משמעותי, קפצו עלינו דיירי השכונה ושלחו אותנו ללכת ולעסוק במצוות פרו ורבו – אז הלכנו. לאחר כמה שעות ומעשה, הבנתי שלירות צרורות משני האגזוזים הללו בשעת בוקר מוקדמת זה בהחלט מעשה לא סוציאלי בעליל – מה שמתאר את האופנוע הזה בדיוק.
דוקומנטרי
"קוקוריקו", קריאתו המפורסמת של התרנגול, הוא שם תואר לכל דבר שהוא, איך נגיד את זה בעדינות – פסיכי, לא קונבנציונאלי וקצת משוגע (מילון אלסיבוני השלם, 2009). קוקוריקו, אתם יודעים. ואם יש חברה שאפשר לסמוך עליה שתזריק מהמרכיב הזה לכל אופנוע שיוצא מהמפעל, הרי שזו ק.ט.מ. היצרן האוסטרי, שאת סיפורו כבר גוללנו כאן בעבר (הוקם ב-1934, יצר בעיקר אופנועי שטח, הרבה אליפויות עולם, הרבה פודיומים בדקאר) שיחרר לאוויר העולם את ה'סופר דיוק' ב-2005.
העניין הוא שיש לא מעט אופנועים כאלה בעולם, עם מנוע חזק, מראה מאיים וללא פיירינג. "סטריטפייטרים", בעגה המקצועית. החבורה האוסטרית מן הסתם לא רצתה שהכלי החדש (ואופנוע הכביש גדול-הנפח הראשון שלה) יעמוד בשורה אחת עם כל שאר הסטריטפייטרים, והחליטה להעלות את המינון – להזריק קצת יותר קוקוריקו מהרגיל לתוך התמהיל. מה עשו? לקחו את מנוע ה-V-טווין הקל והחזק שלהם (999 סמ"ק, 119 כ"ס ב-9000 סל"ד ו-10.1 קג"מ ב-7000 סל"ד) ושתלו אותו בתוך שלדת צינורות כרומולי (קטע מסורתי של דוקאטי דווקא). שלדת הזנב עשויה אלומיניום וכך גם הכידון הרחב. בקצוות נמצא מזלג הפוך (WP,
48 מ"מ, כוונון מלא) ומתלה מונושוק (שוב WP, כוונון מלא) בצד השני. על העיצוב, כהרגלי, לא ארחיב את הדיבור. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. נראה קרבי, נכון? קצר, צר, מזוות וגבוה. כל הסיפור הזה יושב על צמיגים עם מידות ספורטיביות, נבלם על ידי שני דיסקים מלפנים (320 מ"מ) וקאליפרים ארבע בוכנתיים של 'ברמבו', ונכנס להחלקות צד מלבבות בעזרת דיסק 240 מ"מ אחורי (עם קאליפר של ברמבו גם כאן). לא רק בבלמים השקיעו. מכל פינה בולטים הרכיבים האיכותיים: האלומיניום המכורסם והפלדה השזורה.
פעולה
גבוה, צר, עם מושב נוח במפתיע. ככה הוא מרגיש בעמידה. בוהן ימין על כפתור המתנע משגרת נפיחות אדירות לחלל. אם היו אוכלים חמין ביום שבת בפארק היורה, ככה היה נשמע יום ראשון. הצליל הרועם, המתגלגל והפוצע שמייצרים צמד המפלטים הללו, מכניס אותך למוד קרבי עוד לפני שהכנסת לראשון. משחרר קלאץ' קליל-אך-נקודתי ויוצא לדרך. אוקיי, הבנתי. המנוע פורע את הצ'ק שכותב האגזוז. מסל"ד נמוך מאוד הסופר-דיוק דוחף אותך חזק מאוד, מייצר דחף משמעותי שמתגבר לאורך כל טווח הסל"ד. במנוע המקורי (בלי האגזוזים של אקרפוביץ' ולפני עדכון התוכנה במערכת ניהול המנוע - שתי אופציות בתשלום שמציע היצרן גם בארץ) הייתה התגברות משמעותית מעל 6000 סל"ד. זו עדיין קיימת כאן אך ממותנת נוכח עיבוי המומנט בכל טווח הסל"ד. צרפו לזה את יחס ההעברה הקצר ותבינו למה הגלגל הקדמי מתנופף באוויר בכל הזדמנות ("זה לא אני, אדוני השוטר, הוא עושה את זה לבד. בחיי").
יחד עם תנוחת הישיבה הקרבית-אך-לא-קיצונית (רגליים מכופפות, כידון רחב וגבוה במידה) בכלל מתקבלת כאן הרגשה בריונית. מוצקה. הבולמים קשיחים, מציגים ספיגה טובה וישתפרו ככל שיעלה העומס. הבלמים אדירים, לא פחות – חזקים, ליניאריים, מלאי רגש (האחורי קצת פחות).
אתה מהר מאוד מוצא עצמך נכנס לרוח הקרב שלו, מחבק אותו עם הברכיים, מקמר את הגב ושואל את העולם: "על מה אתה מסתכל, פרחח?". כל קרב רמזורים כזה נגמר כשהסופר דיוק מנצח עם גלגל מונף אל על. קשה להתחרות בתחושות החיבור ובמנטאליות הכל-יכול שהוא משרה על הרוכב. פקק? שטויות, מאחורינו. מדרכה? תן דאבל-קלאץ' קטן וזנק מעליה עם גלגל אחד. פנייה ימנית חלקלקה? החלקות על הבלם ועל הגז. אור אדום? הזדמנות מצוינת לראות אם אפשר לעלות לסטופי ב-80 קמ"ש, כמו טום קרוז בסצינה המופרכת ההיא מ'משימה בלתי אפשרית'.
אם אתה לא בקטע של לשלוט ולהגביל את עצמך – הסופר-דיוק לא יפריע לך לעשות שטויות מבוקר ועד ערב. הק.ט.מ משתף פעולה עם כל גחמה (כמה מטופשת ולא אחראית שתהיה) ומגלה רק תלונה אחת בתנועה הצפופה. מד הטמפרטורה עולה בשנתה אחת מעבר למקומו הרגיל, המאוורר נכנס לפעולה ומזכיר לך שיש חיים אחרי העיר. אבל את מי זה מעניין כשכל מה שעובר לך בראש זה לבדוק אם אפשר באמת לבצע ירי מדויק תוך כדי סיבוב ל-180 מעלות בסטופי. טרוריסט אורבני. קוקוריקו.
רומנטי
יער ירוק, זוגות ומשפחות מטיילים. אוויר הרים צלול כיין וכאלה. "העיקר זה הרומנטיקה" שר גידי גוב. וטעה. כי כרגע העיקר זה החיבור בין האספלט לצמיג, והמצב לא נראה מזהיר. לצערי הק.ט.מ צויד בצמידי 'דנלופ' D207 לא עדכניים, רחוקים שנות אור מצמיג ספורטיבי מודרני. לאופנוע כזה מגיעים צמיגים טובים יותר, ועל הכביש ההוא בין היערות והעליות והעצים והאוהבים נתגלעו כמה בעיות – חלקן באשמת הרכב הגומי. אבל אני מקדים, כהרגלי, את המאוחר.
נחזור להתחלה, אם כך. כבר ביציאה מהעיר, משיכות הילוכים קצרות (הוא מרגיש ממש כמו מוטוקרוס על סטרואידים מהבחינה הזו) מביאות אותך למחוזות ה-200 קמ"ש – ואחרי כמה שניות להורדת מהירות מתחייבת. יחסי העברה קצרים ומחסור במיגון רוח (גם זה האופציונאלי בו צויד אופנוע המבחן לא באמת היה יעיל) הם לא מתכון לשיוט ארוך ומהיר. הסופר-דיוק עושה יד אחת עם המשטרה בקטע הזה ומעודד אותך לנסוע במהירויות שפויות, גם אם זה על גלגל אחד.
התגובות של המנוע הזה לא מפסיקות להיות חדות מאוד. כל הזמן. עושה רושם שכל נגיעה בידית מימין תקפיץ אותך קדימה. תרתי משמע. צרף את התכונה הזו לנתוני הגיאומטריה של השלדה הזו ותבין למה מותקן משכך היגוי על אופנוע המבחן. זהו פריט חיוני מעין כמוהו באופנוע הזה היות והפרונט הקליל עושה הכול, ולכל כיוון חוץ מזה הנטוע ומשרה הביטחון. הדיבידנד מתקבל בכניסה הקלה והליניארית לפניה. גילוח מהירות קל, פקודת היגוי והאופנוע צולל לתוך הפניה. אין שום בעיית מרווח הטיה והשלדה הקשיחה רחוקה מלייצר עיוותים האהובים כל כך על בוחני רכב – גם כש-140 ק"ג נמצאים באוכף. לא משנה כמה עמוק תבלום וכמה גסה תהיה פקודת ההיגוי בכניסה לפנייה, הסופר-דיוק לא מתנדנד ולא מתרשם. בתוך הפניה הוא יציב ומשרה ביטחון ואז, בשלב ה"לפתוח גז ולצאת החוצה", מתחילים הפרונט הקליל והצמיגים הפושרים להעסיק את מחשבותיך על כבישים חלקים וצפופים ההרגשה היא שאתה יכול להחליט ברגע אם להחליק את האחורי או לצאת עם הקדמי מונף באוויר. או שניהם יחד (לעזאזל, הייתי רוצה לרכב עליו עם צמיגים שלא מחליקים לדעת בכל הטיה ורבע. תירוץ טוב למבחן חוזר...).
סוויפרים מהירים על האופנוע הזה הם בזבוז זמן מנענע-כידון, אולם באותם כבישים צרים ומפותלים אתה תעריך את השליטה הקלה בכלי, את תפקודי המתלים על אספלט רחוק ממושלם, את השליטה על מה ששני הגלגלים עושים מתחתיך ואת אותו חיבור מצוין ונכונות לשתף פעולה לדבר עבירה. בזה נמדדת אהבה אמיתית, לא? בנכונות הזו להיות ביחד, בטוב, ברע ובטירוף. בעיר או בכפר. אולי גידי גוב בכל זאת צדק.
קומדיה
אופנועים זה דבר רציני. אבל יש כאלו שמורחים לך חיוך מגוחך על הפנים ופוערים את עינייך כמסומם. יש אופנועים נוחים מהסופר-דיוק בעיר ויש אופנועים מהירים ממנו בקו ישר. ישנם ספקי אדרנלין זולים ממנו וכלים חזקים בהרבה, אבל כל אלו שאני מכיר כופים עלייך שימושיות מאוד מוגבלת בעיר ואף אחד מהם לא תומך, משדל ומבין את הצד הפסיכוטי כמו הק.ט.מ. אבל יותר מזה, אף אחד מהם לא הצליח להוציא ממעמקי תודעת הרוכב שלי את כל הסטיות הדו גלגליות. את הרוע. את הטירוף. בטח שלא בכזו קלות והתמסרות. קוקוריקו אמיתי.