כתבה זו קצת שונה. היא לא עוסקת בשום מבחן, לא עוסקת באופן מיוחד בשום נושא טכני ולמעשה נוגעת בתחום הרכב רק כחלק ממכלול רחב יותר של דברים. הפעם ניסינו לרדת לשורשים הפסיכולוגיים של 'נהיגת שטח' ולנסות להביא לכם רשמים מהחוויה האקסטאטית, שארגנו עבורנו – ועבורכם – במדבר.

כל מי שמטייל בשטח עם רכב 4x4 והוא בר מזל מספיק על מנת לא להיות מוטרד מזוטות קטנות כמו אנשים אחרים והעולם החיצון, לומד להכיר את החוויה הטוטאלית והמרוכזת, שמשאיר בו הטבע ברגע ההווה. זוהי חוויה מנטאלית עמוקה שהיא אישית ומעבר לסף המילים.
אתה מאיץ ובולם, מטפס על סלעים ומרחף בדיונות, מרוכז כולך בתוואי השטח עד שאתה כמעט מרגיש אותו, כאילו מיששת אותו בכפות ידיך. הרכב שלך ואתה הופכים ליחידה אחת מושלמת, שנשארת עירומה ובלי דאווין, מול ההוויה העצומה שאתם שרויים בה. אתה והטבע הרחב משתרע מסביבך. אם אתה או הרכב מפשלים, זה עלול לעלות לכם במחיר שלא תוכלו לעמוד בו.
זוהי חוויה אקסטאטית, שהיא אומנם פרימיטיבית במהותה, אבל מומלצת לכל אחד ובכל עת. החיבור הזה עם הטבע הוא גם הבסיס לדעתנו לכל טיול משובח, בין אם מדובר בטיול רגלי רגוע לאורך פארק הירקון ובין אם אתה יוצא לנצח במרוץ הבאחה 1000, עם רכב שטח אימתני. זה פשוט כיף.
צילום: תומר פדר
אם אתה מוציא את האלמנט האקסטאטי הזה, נסיעת שטח היא סתם נסיעה מטלטלת חסרת מטרה, שאינה מובילה לשומקום דרך שומקום. לכן אין פה שום צורך פרקטי, רק כיף.
ברגע שהבנת את הנקודה הזאת, כל הבעיות הטכניות מפסיקות להוות בעיה והופכות לסוג של אתגר וחלק מהחוויה הכוללת של הטיול. זו המהות האמיתית והלא כל כך נסתרת של טיולי שטח.
בכתבה הפעם ניסינו לא לרדת לרזולוציה של בוכנות וסל"דים, אלא לנסות ולחבר ויזואלית את התחושות המופשטות שמתעוררות בנו, העומק של המדבר, הכוח האדיר של מכונית שטח ענקית ותחושת החופש שבטיסה. החיבור בין השלושה הוא חוויה שגדולה בהרבה מסך כל חלקיה.
זה נשמע מעט יומרני ומופשט, אבל זהו גם אופיין של תחושות אותנטיות. בשביל להבין באמת, צריך לצאת עם מכונית שטח למדבר, לתת בגז ולחוות זאת בצורה ישירה. אין דרך אחרת.
יש אין ספור חוויות שקשורות למדבר, אבל הפעם החלטנו להמציא אחת במיוחד בשבילכם, הקוראים בבית, שלבטח יושבים עכשיו משועממים על האסלה.
כדי לתעד את הכתבה כראוי, יצאנו לערבה בצוות מלא שכלל שני צלמים ('סטילס' ווידאו) ושני כתבי שטח שאומנם מחבבים אבק, אבל רצוי אצל מישהו אחר. הרכב שנבחר למשימה היה השברולט סילבראדו החדש שאתם רואים בתמונות ואין כמוהו לבטא את תמצית החלום האמריקאי הישן. הסילבראדו הוא תוצר מובהק של הפילוסופיה האמריקאית שגורסת 'הכי גדול והכי חזק', שבהכרח גם חייב להיות הכי טוב. עם ממדים של משאית קטנה ומנוע דיזל שמייצר יותר מומנט מהיפופוטם עצבני שמגרש תנין על גדות הנילוס, הסילבראדו הוא הטנדר הגדול והחזק ביותר שאפשר לרכוש בישראל וזהו גם סוד קסמו.
אני חייב לציין, שלמרות שיש פה גם חוות דעת מסוימת לגבי השברולט הנ"ל, לא לכך כיוונו. אנחנו פשוט לא יכולים להימנע מכך, זו כנראה סוג של הפרעה נפשית אובססיבית, שהיא מאד נפוצה בין כתבי רכב.

צילום: תומר פדר
אחרי סיעור מוחות במערכת, החלטנו לצרף גם מטוס להפקה ולבצע את הצילומים מהאוויר בלב הנוף הציורי של הערבה. ושלא תחשבו שזה עניין פשוט. הנושא הצריך המון דיונים מקצועיים ומשמימים בנושא תעופה (שלא בהכרח קשורים) בין רוני ואלי הטייס. בסופו של דבר, הוחלט על תוכנית פעולה. הצילומים נקבעו לאור ראשון ושני כלי הרכב, היבשתי והאווירי, תוכננו לטוס במשותף (זאת אומרת במבנה קרוב לקרקע), על מפתחו הרחב של נחל חיון וזה היה אמור לתת לנו את התוצאה הויזואלית הרצויה.
בתיאוריה זה נשמע בסדר, אבל בפועל לקום בחושך מוחלט זה מעט מוקדם לטעמי. הצלמים התעקשו על כך בגלל איזו שטות שקשורה ל"אור טוב", ואף אחד במערכת – כולל עבדכם – לא היה רוצה להסתבך עם תומר ודימה, שידועים במזגם הבעייתי משהו.
רוני התעקש שאת הלילה הקצר לפני, נעשה בחניון הלילה החביב עליו בנחל ציחור עליון ומכיוון שהוא העורך, נאלצנו להסכים מתוך כבוד (או חנפנות). מאחר שהייתה זו לי הפעם הראשונה שירדתי למדבר עם מפלצת בממדים של הסילבראדו, חששתי מעט מבעיות עבירות. כי אם חס ושלום אני שוקע פה בנחל, יהיה צורך להפעיל לוגיסטיקה של גדוד שריון, שלא לדבר על השפלה שאאלץ לספוג עד סוף כל הדורות.
צילום: תומר פדר
אחרי שהתמקמנו כראוי לחניית לילה, הדלקנו מדורה ואחרי זמן מה כשהגזע הבוער הראשון התפרק לגחלים משובחות, ניגש תומר להכנת ארוחת הערב. בינתיים הלילה ירד במהירות ונראה היה שהמדבר מתעורר לחיים. קבוצת עיניים בורקות בחשיכה לא הרחק מהמחנה שלנו, התגלתה תחת אור הפנס כעדר ראמים לבנים וארוכי קרניים, שלא גילה התרגשות מיותרת למראה הפולשים האנושיים במקום. עדר פראים (חמורי בר) דהר בצידו השני של הנחל ורוני סיפר על הזאבים שפעם פגש פה. את הצבאים כבר מזמן הפסקנו לספור – נראה היה שהם קופצים החוצה תחת כל עץ שיטה. "ממש כמו להיות באפריקה", פנטזתי והוספתי עוד גזע של אקליפטוס מיובש למדורה.
דימה ששכב על שק השינה שלו ניסה למצוא בשמים הצלולים את חץ הצפון ותומר עבד בחריצות על המקלובה שנועדה לארוחת הערב. גן עדן אמיתי, במיוחד אם אתה חובב את התבלין הסודי של תומר...
כמתוכנן, לפני אור ראשון התעוררנו בקושי ותומר כמו מכור אמיתי, התחיל להכין מיד את מנת הקפאין המרוכז שלנו לבוקר. אחר כך נכנסנו כבר לסוג של שגרת בוקר: אני הנחתי את ארוחת הבוקר שלנו על הגחלים, הצלמים בדקו את ציוד הצילום ורוני ניגש לבדוק את מתפיל מי השתן שלו, שהתקין לא הרחק מאיתנו אתמול בלילה. קיוויתי רק שלא הוא זה שיכין את הסיבוב הבא של הקפה, אני את הנוזלים שלי מעדיף ממקור פחות ריחני.
אחרי שגמרנו לאכול, לשתות ולקפל את כל הציוד והעמסנו אותו על הטנדר, הפעלנו מזגן למרות השעה המוקדמת ושעטנו לכיוון צומת ציחור באיחור אופנתי של חצי שעה. לא נעים, אבל אלי כבר מחכה לנו שם.
את הטייס אלי מורן זכה צוות 'שטח' להכיר כבר לפני מספר שנים, במסגרת כתבה על טיול אולטרלייט מגניב שארגנו חבורת מטורפים לדבר מבין תושבי הערבה. אלי, טייס חיל האוויר לשעבר, הצליח אז להרשים ביכולות הטיסה שלו. היום הוא הסכים לסייע בעבורנו.

צילום: תומר פדר
בדרך כלל אלי מורן הוא מגדל פלפלים חביב ומעט מופנם ממושב חצבה. אבל הבוקר, על המישור הענקי של נחל חיון, הוא נראה לנו כמו טום קרוז ב'טופ גאן', עם חליפת טיסה ומשקפי שמש, נשען בגאון על מטוס מסוג Tecnam P92 Echo, שהיה מצוחצח כמו מסרשמיט לפני הקרב על בריטניה. המטוס הקטן והקל של אלי הוא למעשה בעל רישוי של אולטרלייט, אבל למשימתנו היום זה בהחלט הספיק. עוד תדריך קצר ועוד קפה מריר שרוני הכין וכל אחד תפס את מקומו המיועד בקוקפיט הרלבנטי, אלי במטוס הצפוף ואני בשברולט המאד מרווח.
התנעתי את השבי הענק ונסעתי לאיטי לכיוון 'קו ההזנקה' הדמיוני, שנמתח לרוחב המישור הענקי שבמפתחו של נחל חיון. המקום נראה כמו מסלול נחיתה של עב"מים ואם לומר את האמת, גם הרגשנו מעט כמו חוצנים, שפוסעים בצידו האפל של הירח.
על פי אות מוסכם בקשר עם הטייס התחלתי בנסיעה, כשאני מחפש במראות את המטוס שאמור להגיח מהיכן-שהוא מכיוון מזרח.
לפתע, הישר מתוך גלגל השמש שעדיין עמדה נמוך מעל ההרים של ירדן, הופיע המטוס והחל להנמיך לעבר החלון האחורי של הטנדר. מעכתי את דוושת התאוצה עד הרצפה והתחלתי להאיץ כמו מטוס הרקולס על מסלול המראה קצר. במראות הרחבות יכולתי לראות את שובל האבק הסמיך שהשארתי מאחור ושנראה לי קצת כמו זנב של כוכב שביט.
ממש ישר לפנים, במרחק שהלך והתקצר במהירות, עמד תומר פדר הצלם וניסה להנציח באומץ את שני כלי הרכב – האווירי והקרקעי, כשרק מטרים ספורים מפרידים בין זה לזה. כנראה שיש צלמים שבשביל תמונה טובה, יהיו מוכנים להסתכן במפגש אינטימי מאד עם משאית דוהרת ומטוס קל.
האדרנלין מעיר אותי לחלוטין ואני מרגיש הכי חי שאפשר. אני יורד בכבדות על הדוושה ומאיץ בפראות על מנת להתקרב ככל שאני יכול למטוס, שעדיין ריחף לפני כמספר מטרים.
פתאום אני שם לב, שמבלי לחשוב על כך ובצורה בלתי רצונית, אני כבר זמן מה פולט שאגות של עונג פרימיטיבי, שבוקעות מכיוון הבטן התחתונה שלי. איזה כיף.
אני מביט הצידה מבעד לחלון וממרחק מטרים ספורים מזהה את דימה במטוס, מכוון לעברי את מצלמת הוידיאו וזאת כאשר הוא חצי תלוי באוויר על חגורות הבטיחות שלו. כבר הזכרתי שיש יסוד של מתאבד בכל צלם טוב?
מהר מכפי שחשבתי נגמר המישור והסתובבתי על מקומי, מחכה שוב למטוס שיגיח בחלון האחורי.
אחרי מספר סבבים מעין אלו החליפו הצלמים את עמדתם ויצאנו לסדרה נוספת של צילומים משותפים.
צילום: תומר פדר

למי שלא חווה זאת קשה להאמין, אבל יש הרמוניה בין השלושה: הרכב, המטוס והמדבר, כשהציר המרכזי שמקשר בין השלושה הוא אנחנו עצמנו. ערוצי התקשורת של כולם פתוחים לחלוטין, אני מדבר עם הטייס במכשיר הקשר האווירי ועם הצלמים במכשיר שלנו, אבל כולנו מתקשרים עם המדבר במלוא חושינו; אין לנו ברירה, חיי כולנו תלויים בכך גם על הקרקע וגם באוויר.
בשעות הבוקר המאוחרות החליטו הצלמים שיש להם מספיק חומר וחדלנו את הצילומים. חבל, כי מבחינתי יכולתי להמשיך כך באקסטזה עוד ועוד.
אבל את הקשר המיוחד הזה עם המדבר, אנחנו לוקחים עימנו גם הביתה, לקוביות הבטון שאנחנו חיים בהן בדרך כלל. הזיכרון מהחוויה האקסטאטית שחווינו, נותן פרספקטיבה מיוחדת בחיים הרגילים והוא זה שימשוך אותנו בחזרה, לבלות שוב בשטח...