מבין כל האנשים שמסתובבים בארץ בשטח, יש זן מיוחד של אנשים שאפשר לראות את השטח חרוט בכל סנטימטר של הווייתם הגשמית והרוחנית. רובם חקלאים עובדי אדמה שאפשר למצוא אותם על-פי רוב בערבה, ברמת הגולן, בנגב, בגליל או בעמק יזרעאל.
את משה הר-ציון, בנו של הלוחם והסייר האגדי מאיר הר-ציון, פגשנו בביתו ש'בחוות שושנה' שבגליל התחתון, בבית שזוכה באחד מהנופים המרהיבים שאפשר למצוא בישראל, משקיף מלמעלה על בקעת הירדן ומול הרי ירדן ממזרח. משה נולד וגדל בחווה המבודדת שאפילו כביש גישה ראוי לשמו חסר לה. הוא בילה את כל חייו על השבילים של הגליל התחתון, בדרך כלל דוהר על כלי רכב כזה או אחר. ככה זה כנראה כשאתה גר במקום מבודד ומגרש המשחקים העיקרי שלך הוא הטבע.
צילום: תומר פדר
כשנכנסנו (תומר הצלם ואנוכי) למתחם החווה, לא יכולנו שלא לשים לב לכמות המכוניות המפורקות למחצה ש"חונות" בשדה הקוצים שמאחורי הבית. שרובן היו לנד רובר מדגמים שונים ומשונים ומספר אונימוגים מפורקים שכבר ראו ימים יפים מאלה. בחניה חיכו לנו, שטופים ומוכנים ככל שניתן, שלושת "אבירי השטח" הגדולים שמשה הכין עבורנו. אבל קודם כל, נכנסנו למטבח, לראות אם אפשר לסחוט קפה קטן בשעת בוקר מוקדמת שכזאת.
אחרי שליטפנו הונדה XR600 שרבץ על הדק הרחב מול הנוף, פסענו פנימה לבית ופגשנו את משה ואת צמד חבריו לעבודה, מתן מורד ויובל אלפרן. לשמחתנו הקפה כבר התבשל בפינג'אן ואנחנו התיישבנו לשמוע את סיפורו של משה.
הרקע והרעיון
משה הר ציון, כיום בן 43, נשוי ואב לילדים בגילאים חמש, שמונה ואחת עשרה, פתח וסיפר: "אני נולדתי פה בלב השטח. כל חיי ביליתי פה ואני לא מכיר צורת חיים אחרת. אחרי הצבא התעסקתי הרבה עם מרוצי אופנועים. אבל היום, כשאני מתקרב לגיל העמידה, תכננתי לעשות שני דברים על מנת לעבור בשלום את משבר גיל ה-40; קודם כל לחזור לאופנוענות שזנחתי לתקופה של חמש שנים בהן כלל לא היה לי אופנוע", מתנצל משה. "הדבר השני היה להחליף עבודה וזה מה שעשיתי. קניתי את ההונדה XR600 97' שחונה בחוץ (באופן כמעט נוגע ללב, כשמשה מתחיל לדבר על האופנוע, קולו מתרכך והוא מתחיל לדבר על ה-XR בלשון נקבה). היא לא כמו האופנועים החדשים והמתקדמים שלפעמים מסתובבים פה. אבל המכונית שלי היא טנדר טויוטה 4X4 שנת 95' והאופנוע שלי הוא XR600, הם מעט מיושנים וזה מתאים לי בדיוק, כנראה שגם אני מעט כזה בעצמי. אולי מיושנים אבל אף פעם לא נתקעים..."
צילום: תומר פדר
אחרי הצבא התקבל משה לעבודה ב'רשות שמורות הטבע' כפקח באזור הגליל התחתון, עבודה בה עסק 10 שנים. לאחר שהרגיש כי מיצה את עצמו בתחום, החליט ללכת לכיוונים קצת שונים במערכת. הוצע לו תפקיד ב'רשות' בתחום הפרעת הציפורים לתעופה בבסיסי חיל האוויר. משה נשאב לתוך הנושא ועסק בכך שנתיים. אחרי שהגיע מנכ"ל חדש ל'רש"ט', הוצע למשה להתמנות למנהל מרחב גליל תחתון. הוא נענה להצעה ועסק בכך ב-4 שנותיו האחרונות ב'רשות'. היות והתפקיד האחרון היה בעיקר תפקיד משרדי שמסתכם ברובו בדחיפת ניירות מצד אחד של השולחן לצד השני, החליט משה אחרי נסיעת לילה מהורהרת על ציר הנפט, שמקומו האמיתי הוא בשטח ולא במשרד.
אחרי שהפסיק משה לעבוד ב'רשות' הוא החליט לפתוח עסק של מתן לוגיסטיקה לטיולי שטח, הפקת אירועי שטח ועבודות מיוחדות. רצה הגורל ויובל – שהוא מומחה למשאיות – התפנה מעבודתו הקודמת במחצבות של קיבוץ גשר ויחד החלו לחפש משאית 4X4 גדולה, בנוסף לאונימוג שכשר ההעמסה שלו מוגבל. אחרי חיפושים הם הגיעו למכרז של חברת חשמל ורכשו משאית וולוו 4X4 FL עם הרבה מזל ומעט מאד קילומטרים. משה ויובל התחילו לחפש עבודה בכל מיני כיוונים ולאט לאט קם לו עסק שקיים היום כבר 3 שנים.
בשנת 2000, בעקבות המשבר בתיירות, הציעו בתי הספר למלונות מחירים שהם לא יכלו להרשות לעצמם וכך מצאו את עצמם תלמידי בתי הספר לנים במלונות. אחר כך התרגלו הילדים ובתי הספר לפינוקים, שמעולם לא הוצעו לתלמידי בתי הספר בארצנו. אבל לאחרונה התחדש תהליך של חזרה לטיולי בית הספר הטובים וישנים. משה מספר שהוא מרגיש שבמקומות כאלה בדיוק, הנוכחות שלו יכולה להשפיע ולהוות את אותו הגורם הנוסף שיחזיר את הילדים לישון בשטח. "פעם כולם נהגו לישון בשטח ויש לכך השפעה חינוכית אדירה בהרבה מאד רבדים" מסביר משה. "הישיבה ליד המדורה, ההתמודדות עם המעט, הקשיים הפיזיים והסביבה שהיא שונה לחלוטין מהמוכר לילד מהבית; בהתחלה זה קצת קשה, אחר כך מתרגלים ובסופו של דבר זהו שיעור שאין דומה לו בהתבגרות של הילד. זו יכולה להיות חוויה מכוננת, שתקנה לו את הבסיס להבנה ואהבת הטבע לכל ימי חייו".
הכלים
מאז ומתמיד חנה פה האונימוג הישן והטוב הזה משנת 65', בעל בסיס גלגלים קצר, שמשה למעשה בנה מא' ועד ת'. אחרי הצבא היה למשה דיר כבשים והאונימוג שימש אותו בעיקר ...כטרקטור חקלאי לכול דבר (ככזה למעשה נולד האונימוג במקור, בגרמניה של אחרי מלחה"ע ה-2). בנוסף, משה וסלע אחיו היו נוהגים לרדת אתו דרומה למספר ימים ולטייל. נוסעים לאט דרך השטח, חוצים איתו שטחים חקלאים ואתגרי עבירות בלי שום בעיה. ב-95' יצא סלע הר-ציון עם האונימוג לראלי מרוקו. הוא אומנם לא נסע מאד מהר, אבל בתחום העבירות הוא הצטיין. לקראת המרוץ עבר האונימוג מקצה שיפורים, שכלל גם החלפת צמיגים ומצברים חדשים. משה נוהג לומר "האונימוג התחיל להשריש ולהתרבות, פתאום התחילו להופיע בחווה חלקי חילוף ושרידי אונימוגים ישנים". משה גם טוען שלאונימוג יש חיים משלו.
צילום: תומר פדר
האונימוג הוא מכונית עם שטח הטענה ענקי, יש מקום לכל הציוד שעולה על דעתך וגם מקום לכל הגרוטאות שצמד האחים היו מוצאים 'על הדרך' ...ושמעולם לא עשו בהם דבר. אחר כך האונימוג נח לתקופת מה פה בחצר. כשמשה רק התחיל לעבוד ב'רשות' הוא נהג להשתמש באונימוג; למעשה את הדרך לוועדת הקבלה של ה'רשות' שישבה בירושלים הוא עשה עליו. בהמשך, את הפיקוחים הראשונים שלו ברשות ועוד לפני שקיבל ג'יפ, הוא עשה עם המרצדס הצהובה. משה מספר שהיה לו יתרון גובה, שאפשר לו לראות היישר לתוך קרבי מכונית של ציידים לא חוקיים שהסתובבו בשטח ולזהות את רובי הצייד שלהם שהיו מוחבאים מאחור.
קשה למצוא עוד כלי רכב אחר שמסוגל להשתוות ליכולות של האונימוג בשטח, כולל המכוניות הגדולות והקשוחות ביותר; פשוט קשה למצוא עוד כלי רכב כל כך עביר, כל כך אמין ושגם מסוגל לשאת עוד 3 טונות של משקל – ובנוסף גורר בלי שום בעיה ובכל תוואי שטח גם עגלה כבדה ומלאה בציוד.
הדגם הוא 406 בעל בסיס גלגלים קצר, יש לו כננת מכאנית עם PTO ויש גם יציאת PTO אחורית, לשימושים חקלאיים בעיקר. הארגז של המרצדס הוא "חכם" שיודע להיפתח ולהתרומם לכל כיוון שאתה בוחר למען העמסה ופריקה נוחים – כשכל העסק הזה יושב בצורה פשוטה ונוחה על 5 פינים בלבד. במכונית הזאת יש דברים כל כך גאוניים בפשטותם שקשה למצוא במכונית אחרת, אולי רק אם אתה קונה אונימוג חדש ובמחיר מפולפל של מאות אלפי שקלים.
כדי לספק דרישה לכמות גדולה בהרבה של שטח הטענה, רכש משה משאית וולוו FL10 19 טון ממודל 95' שעבדה בצעירותה בחברת חשמל, ולמעשה היא מיועדת במקור על ידי היצרן לעבודה במכרות. זאת אומרת, לא מדובר פה על חיית שטח שנועדה לטפס מעלות, אלא על משאית רגילה שיש לה 4X4 והיא מיועדת לנוע בעיקר בשבילי עפר. בחברת חשמל התקינו על הוולוו ארגז של חברת 'אייל' ומנוף 16 טון, בנוסף יש לה 4 רגליים הידראוליות מאסיביות שיכולות להניף את כל המשאית באוויר. כדי להתמודד בכל אופן עם אתגרי עבירות, מותקנים בוולוו נעילות דפרינציאל רוחביות מלפנים ומאחור.
היום המשאית נוסעת בכל מקום בשטח (ועל הכביש), וכשהיא רתומה לעגלה התואמת שלה באורך של 7 מטרים היא יכולה לשנע כמויות עצומות של ציוד מלא, הכול כולל הכול, עבור טיול של עד 600 ילדים בשטח לארבע ימים.
להחזיק רכב מסוג זה כחוק זה לא סיפור פשוט. הוולוו רשומה על פי חוק בתאגיד 'בית שאן-חרוד' וזה אומר קצין בטיחות בפעם בחודש, לדאוג לטכנוגרף ולעשות כל 3 חודשים (!) טסט. אבל משה מציין שכל הכאב-ראש הזה שווה, ולראיה, החברה המתחרה עשתה את אותו טיול עם 3 כלי רכב שונים, בעוד שמשה השתמש רק באחד. זה חיסכון עצום בהוצאות והופך את הלוגיסטיקה להרבה יותר פשוטה. וכמו שציין מתן: "מה שלא פשוט, פשוט לא יהיה".
אחרי שהשיגו משאית גדולה של 19 טון, בנוסף לאונימוג הקטן יותר, טנדרים של טויוטה (מודל 95' הקלאסי שכולנו מעריצים), השלב הבא היה להשיג משאית בינונית בגודל של 13 טון. אחרי חיפושים הגיעו משה ויובל למאגירוס הזאת ממודל 80', שבמקור הייתה רכב חילוץ והצלה של מכבי אש. גם היא הייתה במצב כמעט חדש עם בסך הכול 20,000 ק"מ. בגלל שהמאגירוס היה במקור רכב חילוץ, לא הותקן בו מיכל מים ומשאבה כמו לכבאית רגילה. אבל יש לו כננת הידראולית גדולה עם הפעלה של לחץ אוויר, גנרטור 27 kva, עמוד תאורה בגובה 8 מטר שמציף רדיוס של 100 מטר באור חזק והמון תאי אכסון ננעלים. הם בנו למאגירוס עגלה תואמת שיכולה לשאת 3.5 טון וציוד של 250 תלמידים. בנוסף גם בנו בעבורו מיכל מים מנירוסטה בנפח 1800 ליטר.
את המאגירוס ייעד משה לטיולים בגודל בינוני של עד 200 ילדים והוא משלים את הוולוו שנועדה לקבוצות גדולות של 600 ילדים ואת האונימוג שנועד לקבוצות קטנות של עד 100 ילדים. בנוסף יש עוד 2 טנדרים טויוטה, שנועדו בעיקר לשאת את המטבחים ולטיולים יותר קטנים של 50-70 איש. בסך הכול יש 5 מכוניות עם עגלות תואמות, שהחברה משתמשת בהן לעבודה בהתאם לכמות האנשים ואופי המשימות. כל הסיפור פה הוא יעילות. אתה לא יכול לנסוע לטיול של 200 ילדים עם הוולוו הענקית; זה הכול עניין של כדאיות כלכלית עם 7 שקלים לק"מ, לעומת המאגירוס שעלותו היא 5 שקלים לק"מ והטנדר שעלותו היא 2 שקלים לק"מ, לשם ההשוואה.
נהיגה
אחרי שסיימנו עם ההסברים והדיבורים הוביל אותנו משה לחניה שמאחור. משה תפס את מקומו הטבעי מאחורי ההגה של האונימוג, יובל לקח את הוולוו ואני התיישבתי אחר כבוד בכבאית המאגירוס האדומה. משה יצא מהחווה והוביל אותנו לכיוון השבילים הנהדרים שיש פה באזור, למחוזות ילדותו ולמקומות שבהם יכלו המכוניות להראות את יכולתם. אני חייב להתוודות שגם אני חזרתי להיות ילד, דוהר בעונג על המאגירוס האדומה, שואג מפעם לפעם קולות שמגיעים ממקום לא ברור מהבטן התחתונה; איזה ילד לא חלם לנהוג על כבאית – ועוד בשטח?
מפתיע כמה קל לשלוט על המאגירוס בשטח. המתלים הפשוטים משככים בצורה יעילה מאד את מהמורות הדרך וגלגל ההגה הגדול מוביל אותך בדיוק להיכן שכיוונת. המנוע הוא אומנם מיושן, ישן (כמעט בן 30) ואפילו מקורר אוויר (!), אבל למרות זאת, הוא עשה את עבודתו נאמנה ובשום שלב לא חשתי שחסר לו כוח.
צילום: תומר פדר
התחלפנו במכוניות ואני טיפסתי לקוקפיט של האונימוג הצהוב. זו אומנם לא הפעם הראשונה שאני נוהג על המכונית המדהימה הזאת, אבל גם הפעם נדהמתי כיצד הספק-טרקטור ספק-משאית הזאת פשוט אוכל בלי מלח כל מה שמוגש לפניו בשטח ובתנאי שלא מדובר על נסיעה מהירה על הכביש. אני יודע, מדובר בסך הכול במשאיות שנועדו לעבודה קשה, אבל למרות זאת כמויות הכיף והאדרנלין שהן מסוגלות לייצר הן פנומנאליות. ואנחנו מה בסך הכול רצינו בבוקר? רק קפה קטן...