"טיול ארוך בשטח", חשבתי לעצמי. "למה לא!" עניתי לי.
שמונה, תשע שעות גג. ממש טיול יום שישי עם החבר'ה. מכירים את זה, לא? נכנסים לדיסקוג'רו-קרוזר, יושבים במזגן, ויאללה- מרביצים בשבילי מדבר. מישורים, עליות, ירידות. עצירות פיפי, וארוחת צהריים מלאה תחת איזה עץ שיטה מצל. ממש פסטורליה. חוזרים הביתה עם תחושת הישג מהשלמת האתגר ומכמות הבשר שהצלחתם לאכול... כמה קילומטראז' שטח עושים ביום כזה - 80 קילומטרים? 100? מדי פעם משקיעים ודופקים 120 ק"מ במכה... וואלה.אותם שבילי מדבר, אותו יום שישי, אותה שמש חזקה מאירה בשמיים. רק שבמקום המושב הממוזג והצידנית מאחור יש מושב אופניים צר ותיק גב עם כל הצידה.
ו-162 קילומטר! מאה מייל עגולים שגם הקנו לאירוע את שמו – אמריקן סנצ'ורי. לא מספיק סיוט? (לא מספיק!? זה כבר חרג לגמרי מהסקאלה! המערכת) קחו את האופניים שלכם, והורידו מהם את מערכת ההילוכים. כן, גם את הילוך ה"סבתות", שעוזר לטפס בעליות. השאירו רק הילוך אחד. את זה שאף פעם לא ממש נוח בו- או שקל מדי במישור וקשה מדי בעליות. אתם אולי לא הייתם עושים את זה גם תחת איומי אקדח (בטח. למה למות עייפים? המערכת) אבל אלו החיים הפרטיים שלי – ואני אוהב אותם!
זריחה
יום שישי, 17 באוקטובר, ויותר משלושים איש מתעוררים להם בבית ספר שדה- שדה בוקר. השעה 4 לפנות בוקר, ויום ארוך במיוחד מחכה לחבורת המזוכיסטים הזו. החושך בחוץ מקבל דחיפה קלה מכיוון מזרח, ורצועה אדומה ודקה של אור מתחילה להתרחב ולמלא את השמיים. כולם מעמיסים את האופניים על המכוניות, וקופצים לנקודת ההתחלה בחניון הרועה. מארגן ה"טיול" ההזוי הזה, יורם רוזן, פרופסור לפיזיקה הזויה מהטכניון, הרכיב מסלול ארוך, מגוון ומייצג של מרחבי הנגב והערבה הארץ ישראליים. מתכונת התחרות גם היא מעניינת- התחרות היא זוגית, בניווט עצמי, ללא סימונים. מלבד שתי נקודות אספקה – בחצבה וליד המכתש הגדול - על הרוכבים להיות אוטונומיים – אסור להם לקבל עזרה מבחוץ וכל המזון, השתיה והכלים עליהם, במלוא מובן המילה.
צילום: ליאור דיין
בכדי להבטיח שכל המשתתפים רוכבים את המסלול כולו, ניתנה הוראה לצלם מספר נקודות אסטרטגיות, שיוכיחו באופן סופי ומוחלט שאתם באמת חולי נפש.
ארז חיון, השותף שלי לטירוף, הוא רוכב מנוסה מאוד, בעיקר כשמדובר ברכיבות ארוכות מאוד. יופי. כי הרכיבה הזו תסתבר כרכיבה הארוכה ביותר שעשיתי בחיי.
הנה זה מתחיל...
32 איש, כולל שתי נשים גיבורות וחזקות במיוחד, מחכים לשעה שש בבוקר. הוראות אחרונות מהמארגנים, כמה חיוכים אחרונים לפני הסבל הגדול, והופ, יצאנו לדרך.
החלק הראשון של המסלול הוא הקפה מישורית יחסית, היוצאת צפון מערבה מחניון הרועה, חוצה את כביש 40, וחוזרת חזרה לכיוון שדה בוקר. האוויר הקריר של הבוקר חודר עמוק לריאות, וקבוצת הרוכבים מתנשפת בקול. ארז ואני החלטנו שבחלק הראשון של המסלול אנו נצמדים למובילים, ומכתיבים קצב מהיר והחלטי. לאחר חציית כביש 40, אנו נותרים עם זוג אחד ויחיד- יורם רוזן (הפיזיקאי ההזוי והמהיר) ושמאי בקר (הרוצח השקט). הקצב אחיד וגבוה, והמהירות הגבוהה במישורים מחייבת אותי לדווש בסיבובי רגליים לא הגיוניים בכלל, רק כדי להחזיק עם שלושת מרובי ההילוכים ("מי שחמור אוכל קש" היא האמרה החביבה עלינו במקרים כאלו – המערכת) – קצת כמו לרדת לאילת כשהאוטו תקוע בשני...

לאחר שהגענו שוב לכיוון שדה בוקר, אנו נכנסים לשביל המלווה את ציר הנפט, כולל ירידת מעלה צין. אני חייב לציין שעל אופניים נוסעים כאן ה-ר-ב-ה יותר מהר מאשר ברכב. כן, גם יותר מהר ממך, אתה עם הלנד קרוזר המוגבה והשנורקל. כשמגיעים לתוואי של גבעות רכות, אנחנו מתחילים לפתוח פער על הפיזיקאי והרוצח. כשאנו עולים לקצה גבעה, אנו יכולים לראותם שוב, ואז הם נעלמים לכמה רגעים, וחוזר חלילה.
צילום: ליאור דיין
המדבר שקט לחלוטין, והאור ממלא את השמיים לגמרי. אף ענן לא חוסם את קרני השמש הצורבות, אך לפחות האוויר נעים, ולא חם מדי. זה קריטי, כיוון שכאמור אנו נושאים את המים שלנו עמנו – שלושה ליטר על הגב ושני בקבוקים על גבי האופניים. וערמות של חטיפי אנרגיה. ארז, בניגוד אלי, הוא בחור שקט למדי. אני מלווה את הדיווש הקצוב בדיבור רצוף על הא ועל דא, בעדו ארז מסתפק בהנהוני הסכמה מדי פעם (חתיכת שוויצר, לפחות בעליות תתנשם! המערכת).
אנו פונים שמאלה מציר הנפט לכיוון מזרח, במגמת ירידה, אל עבר גשר הרכבת הגבוה. אני זוכר את הגשר הזה טוב, כיוון ששבועיים לפני האירוע שכנעתי את אבי להצטרף אלי להכנה למסלול – לא רציתי להתברבר עם מפות ברגע האמת. רכב השטח החבוט של אבא לא סבל כך מימיו. עקבנו אחר כל המסלול, ולא פספסנו סלע אחד בדרך. זה עבד, אבל הרכב של אבא נזקק להתאוששות ארוכה – ויקרה – במוסך. תודה אבא.

אנחנו מתחילים לנטות לדרום מזרח, ומטפסים לכיוון תחילת שלוחת צלמון, אשר תוביל אותנו בסופו של דבר לערבה. הגבעות הרכות מתחלפות בטיפוסים תלולים וארוכים יותר, ואנחנו מתחילים לסבול באמת. הקירות האלו מוציאים ממני קללות עסיסיות, כשאני מטפס אותם באיטיות (בני תמותה רגילים מתבקשים להתעלם מההגדרות של הנ"ל ל"לאט", "קל" וכו' לטובת שלמות האגו - המערכת). ארז מכיר את עצמו במצבים האלו, ושומר על קצב נינוח. אני מחכה לו מעט בכל קצה עלייה (שוויצר! המערכת), ואת הירידות אנו רוכבים יחד.
העלייה האחרונה לפני הפנייה לשלוחה היא הקשה ביותר. היא לא ארוכה במיוחד, אך תלולה, ובעלת אחיזה רעועה. אני מחליט לרדת מהאופניים ולדחוף. ההוצאה האנרגטית תהיה גבוהה מדי, ותקשה עלי בהמשך הדרך (קשה לך פשוט להגיד "התעייפתי"? המערכת). אנו מגיעים לקצה העלייה, תוחבים משהו לפה, מצלמים את השלט, ככתוב בתקנון הסיוט, וממשיכים בדרכנו. מכאן המגמה היא ירידה, עד הכניסה לערבה, שם אנו נפגשים עם נחל נקרות, ועוקבים אחריו עד המפגש עם ציר המעיינות.
אין צורך להציג את הציר הזה לפניכם - השביל המפולס לא מציב אתגר לספונים בג'יפ הממוזג, אבל על אופניים זה סיפור אחר. הרוח מכה בפנינו והגבעות הקטנות, תוצאה של עשרות הנחלים החוצים את הערבה ממערב למזרח, הופכות קשות יותר ויותר. ממרחק אנו יכולים לראות את האנטנה הנישאת מעל תחנת הדלק עין חצבה. מד המרחק מורה-85 קילומטרים. חצי דרך לערך. החצי הקל...
צילום: ליאור דיין
ארז ואני מגיעים לתחנת הדלק ראשונים, וישר מעמיסים מזון, שתייה ומלחים – להחזיר את מה שהמדבר לקח. 10 דקות ויצאנו לדרך. מטרת הצילום הבאה היא גבעת חצבה, מצידה הדרומי. הרוח כאילו משטה בנו, משנה כיוון ומכה בפנינו שוב, בעוצמה גבוהה עוד יותר.
אנו מצטרפים לכביש המוביל לכיוון מעלה עקרבים, ומתחילים את קטע הכביש של המסלול (מוזר שלא בחרת לרכב לצד הדרך, או להוציא אוויר מהצמיגים, כדי שלא יהיה קל מדי, המערכת). לא להאמין כמה שהוא ארוך ומייגע כשאתם רכובים על אופניים. מה גם שהידיעה שבסופו ממתין מעלה עקרבים לא מעודדת יתר על המידה.
לאחר כארבעים דקות של רכיבה סיזיפית מול הרוח, אנו מגיעים לתחילת המעלה. אוי ואבוי...

אין מה לעשות, עולים
ארז עבר להילוך סבתא. אני עברתי לעמידה. לא זכרתי שכל כך תלול כאן. העלייה הזו, ביום שישי הארור הזה, הייתה הדבר הקשה שעשיתי מעודי. אמיתי לגמרי. כל שרירי הרגליים שלי היו תפוסים, ממחסור במלחים כמובן (כמובן, לרגע לא חשבנו שהתעייפת או משהו...), וקיללתי כל שנייה עד שהגעתי לאנדרטה שבקצה המעלה.
הנוף שנפרש ומתגלה עם כל סרפנטינה בדרך מעלה, שווה כל שריר תפוס. בשביל רגעים כאלו אני חי.
לטפס את מעלה עקרבים באופניים זה חוויה מהממת. החיבור הבלתי אמצעי הזה לטבע ולקושי, הוא משהו שכל אדם (חולה בנפשו) חייב לעצמו. מילה שלי.
עדיין בעליה, אבל קלה, אנו ממשיכים לכיוון המכתש הגדול. הגזלן של החולות הצבעוניים כבר מחכה. עוד שלושה ליטרים מים, עוד ערימת פחמימות מסוכרת, וחוזרים לאוכף.
אנו חוצים את המכתש ממזרח למערב על הכביש, ובמפגש עם העצים המאובנים והדרך המסומנת אדום אנו פונים דרומה. הכיוון- מעלה אברהם. ארז ואני כבר טיפסנו את המעלה המדובר בעבר, אבל לא במצב בו אנו נמצאים עכשיו. עייפים, רצוצים ורוצים הביתה. המעלה מחכה לנו במרחק, ואנו מצליחים לזהות שיירת רכבי שטח היורדת משפת המכתש לכיווננו. אנו מגיעים לתחילת העלייה לאחר שבע שעות של רכיבה רצופה. זה הקטע האחרון של המסלול, והקשה מכולם, לפחות מבחינה מנטאלית. ארז מרובה ההילוכים מצליח לדווש עד המפגש עם רכבי השטח. אני מוותר על התענוג של לעלות את מעלה אברהם המדורדר, על הילוך קשה מדי (תרוצים! אתה פשוט רכיכה חסרת כושר!). שנינו מרימים האופניים על הגב, וצועדים. העייפות כבר נכנסת לעצמות, והראש הוא זה שמוביל בשלב הזה.
מהאנדרטה שבקצה העלייה אנו צופים אל הנוף הירחי של המכתש, וממשיכים אל הקטע האחרון והמוחלט של היום. שנינו עייפים אך מרוצים, מדוושים אל עבר הכביש המחבר בין ירוחם לשדה בוקר.
צילום: ליאור דיין
אפילוג
30 דקות מאוחר יותר אנו יוצאים מהשטח ועולים על הכביש. רחש הצמיגים הלופתים את אדמת המדבר מתחלף באוושת הקוביות המתגלגלות במהירות על האספלט. זהו. נגמר.
ארז מחייך חיוך רחב של אושר עייף, ואני מודה לאלוהים על שנתן לי את האפשרות לעסוק במה שאני עוסק. אופניים. איזה דבר נפלא.
תחנת הדלק של חניון הרועה נראית כמו מיטה ענקית, וכל שמתחשק לי זה לישון.
איזו חוויה מדהימה. אני חייב להסיר את הקסדה בפני כל משתתפי התחרות האדירה הזו. כולם טיילים מנוסים, שלא מוותרים לעצמם, אוהבים לרכוב רחוק והרבה, והם דוגמה ומופת לאוהבי הארץ- דרך הרגליים.
אני מוכן ל"טיול" הבא. יש שמועות על 230 קילומטרים בחודש מרץ. יש קופצים? אני מחפש שותף...