ברוך טולדנו הוא לא בדיוק פנים חדשות בשלולית הספורט המוטורי בארץ הקודש,
אפשר אפילו להגיד שהוא מלך הביצה, כמי שהיה יו"ר ההתאחדות לספורט מוטורי
עד לא מזמן. לעו"ד שבחר בתחביב מעט אקסצנטרי, במקום גולף או סקווש, שמורות
לא מעט זכויות ראשונים בזירת העבירות, והרפרטואר שיצא מהסדנה שהקים כולל
לא מעט מפלצות גדולות וקטנות שהשפילו מדרגות סלעים, תעלות בוץ ושאר
מכשולים בכל רחבי הארץ.
הפעם אנחנו נפגשים בשביל משהו אחר לגמרי. גיחת הבכורה שלו לעולם מרוצי המדבר. אלא שבניגוד למקובל ובהתאם למסורת הבניה מאפס שלו, הוא לא בחר בשיפור פאג'רו או בניית רכב ראלי על בסיס מכלולי הנעה מהמדף. הוא לקח את הניסיון הרב שלו בבניית כלי עבירות ארוכי מהלך ואת החיבה שלו לגישה האמריקאית לספורט המוטורי (ראוי לציין שברוך השתתף ב-TTC של פור-ווילר), ויישם אותו לבניית רכב מרוצי מדבר בסגנון אמריקאי – 'פרו-טראק'.
המתכון, למי שלא מכיר, פשוט למדי: מהלכי מתלה עצומים, מידות מופרכות (בעיקר בממד הרוחב) והרבה הרבה סוסים. כלי רכב בתצורה זו עושים שמות בכל המתחרים במרוצי הבאחה במקסיקו – תשאלו את יובל שרון איך זה מרגיש כשפרו-טראק כזו יושבת לך על הזנב, ותבינו לבד.
מבחינת הליגה המקומית, מדובר בהימור לא קטן – המרוצים (סליחה, אירועי ניווט בלתי תחרותייים, כמובן) בארץ הותאמו לאורך השנים לקהל המתחרים, בעיקר רכבי שטח משופרים מסוג זה או אחר, עם הנעה כפולה ומהלכי מתלה מוגבלים – ולא לרכב הנעה אחורית רחב וארוך מתלים. המשמעות היא שהמסלולים בד"כ לא משופעים בקטעים ארוכים, ישרים ומשובשים מאוד, מהסוג בהם כלים כאלו אמורים לזרוח. ובכל זאת, למרות התנאים הלא אידיאליים, הפרו-טראק הזה כבר הצליח להרשים במרוצים בהם השתתף, גם באלו שאותם לא סיים בגלל מחלות ילדות, עת עמד כתף לכתף עם המהירים ביותר. כמובן שלבחירה בארז אברמוב – לו יש איזה גביע או שניים בארון, כולם ברכבי הנעה אחורית – לעמדת הנהג יש חלק בהצלחה. אגב, בבאחה חצרים שנערך בשבת שאחרי המפגש, אברמוב והפרו-טראק סיימו כאלופי הראלי, אפילו לפני האופנוענים! כנראה שהטיפים שנתתי לו עזרו...
צילום: אילן קליין
כך נפגשנו כולנו ארז, ברוך וחבורת הכהנים שמקיפים אותו (חיים וערן, אב ובנו, אריה ורפי – כולם אנשי רכב שגריז ושמן 20-50 זורמים בעורקיהם. ולא, אין אפילו בדל קשר משפחתי בינם, לפחות לא במאה השנים האחרונות). בשבילי עמק איילון לטעימה קטנה מיציר כפיהם, זה שעבר את כל הדרך ממוחו הקודח של ברוך, דרך שירטוטי-שירותים ועד למכונת ברזל וגומי נושפת ורועמת.
התגשמות סיוטים קמאיים
האסוציאציה הראשונה שקפצה בראשי כשראיתי את המפלץ היתה "דינוזאור" – חזק, גדול ומזוות. הוא נראה כאילו קפץ מהסט של מקס הזועם היישר אל שבילי העמק, ומשדר מאסיביות שתשרוד גם את סוף הציווליזציה המוכרת לנו. בחינה מקרוב רק מחזקת את התחושה, עם משולשי מתלה קדמיים שנראים כאילו נגנבו מגשר הזהב (עשויות פרופילי 60X60 עם עובי דופן של חצי ס"מ!), בולמי זעזועים/קפיצים בקוטר של ברז מכבי אש ובאורך של מטר ויותר ובכלל, המון ברזל גס, מאסיבי וחשוף. הרכב נמצא עדיין בשלבי פיתוח, וזה ברור לחלוטין מתשומת הלב המועטה לה זוכה הצד האסתטי (מלבד צבע הכתום תפוז-רדיואקטיבי, כמובן, שמעטר גם את פנים הרכב. למה שרק הצופים יסבלו?). שאריות מניסיונות שלא צלחו ושינויים שנעשו במטרה לפתור בעיות ולשפר מעטרות את הרכב, וגם ברוך מודה שקרוב לוודאי שניתן, למשל, לוותר על חלק מהחיזוקים והריתוכים בנקודות שונות. תחשבו לאן הרכב הזה יכול להגיע אם הוא מנצח מירוצים כבר עכשיו, עוד לפני סיום הפיתוח שלו...
בזמן שאני מקבל קצת רקע מברוך, ארז מתחמם ומחמם על השבילים סביבנו, חוצה את האופק מצד לצד בקצב מסחרר, מעורר לי את בלוטות החשק. הוא עוצר לרגע לידינו ואני זורק לעבר אילן הצלם משהו על: "ללכת לחפש נקודות צילום" ומדלג אל מושב הנוסע. נחגר במהירות בבאקט מחומש החגורות – כבר נסעתי עם ארז בעבר – וחובש את הקסדה עם הקשר, כך שארז יוכל לירות מידע על הרכב תוך כדי נהיגה, כמעט באותו קצב שבו הוא נוהג. עם מנוע V8 בנפח 5.7 ל' שנמצא בינינו, במרכז תא הנהג (מנוע הכי מרכזי שיכול להיות, לא?), אין שום אופציה לתקשר בלי עזרת האלקטרוניקה. ארז דורך על דוושת הגז ואנחנו צוברים מהירות במין אחידות מוזרה. קצת פחות אלים ממה שציפיתי מרכב עם מראה כזה ומנוע V8 משופר. ארז מבהיר מיד את הסיבות – לטובת פשטות בחר ברוך במנוע 5.7 "ברזל", של פעם. עם קרבורטור ובלי שמץ אלקטרוניקה. כמובן שהמנוע זכה לטיפול אוהב במיטב מסורת הקטלוגים האמריקאית, אך עדיין מדובר על הספק צנוע יחסית לנפח – איפה שהוא באזור ה-300 כ"ס וצפונה, אבל לא הרבה יותר מזה. התיבה נבחרה גם היא לפי אותו קו מחשבה – ה-TH400 היא תיבה מוכחת ועמידה, אבל לקרוא לה עתיקה יהיה עלבון. לעתיקות. שלושה הילוכים, מנגנון הידראולי מכאני נטו, ללא שמץ אלקטרוניקה. תיבה אוטומטית אמריקאית של פעם – מחליפה הילוכים בחלקות אך באיטיות וממיר המומנט שלה אפילו לא חושב על להינעל. ובכל זאת, למרות שניים ודי-הרבה-משהו טון של ברזל גולמי וגלגלים גדולים, העסק מאיץ לא רע, וממשיך לצבור מהירות מבלי להתמתן או להתעייף עד אזור המהירות המירבית – כ-150 קמ"ש.
בחלומות הכי כתומים
אבל 150 קמ"ש בשביל שדות מפולס זו לא חוכמה גדולה, ולא חוויה חדשה עבורי. אלא שאז אנחנו מתקרבים במהירות לשביל שמטפס על גבעת גיר בשולי העמק, ואת השביל החלק מחליף שיפוע קל משובץ במיטב ההיצע האיזורי – משטחי סלע בולטים, חריצי זרימת מים, בורות ושאר ממתקים. ארז לא מוריד אפילו גרם אחד מדוושת הגז ואני מכין את עצמי במושב – מעביר עומס לרגליים, מכווץ את שרירי הבטן ושולח יד מייצבת אל אחד הצינורות שסביבי. ואז חוטף שוק גדול לא פחות מהחבטות להן ציפיתי – ולא הגיעו. נכון, הראש ידע שמהלכי מתלה של יותר משישים ס"מ מלפנים ויותר משמונים ס"מ מאחור מאפשרים ספיגה ברמה גבוהה מאוד, אבל לאפקט ה"סיטרואן" שהתקבל על השביל המשובש הזה לא הייתי מוכן. אתה רואה את הבור מתקרב, אתה שומע את הגלגלים פוגעים בו – וכלום. אם הוא היה ממש גדול ועמוק, אז יכול להיות שאיזה רעד קל יגיע עד אליך, אבל לא יותר מזה.
בקצה העליה יש סיבוב – ארז מאט, מעביר משקל על ההגה והופ, אנחנו בסחיפה מדויקת ומכוונים ליציאה מהסיבוב, הגלגלים האחוריים זורקים עפר ואבנים הרחק אחורה בחיפוש אחר אחיזה.
צילום: אילן קלייןגס גולמי ומנצח מרוצים. בדיוק כמו שאנו אוהבים
אני רוצה גם!
ארז בחור נחמד, ואופטימי מטבעו, והוא מסכים להחלפה. אבל מזהיר אותי עוד לפני שסיימתי להירתם – "האוטו הזה מסוכן. הוא מסוכן כי המתלים משקרים לך ורק כשאתה מגיע לסיבוב אתה קולט כמה אתה מהיר. וזה גם לא 4x4, שפשוט עושה מה שאומרים לו. זה 2x4 שצריך לנהוג – אם לא תעביר משקל הוא לא יפנה כמו שצריך!" ואז מוסיף בצניעות "תמיד מי שנוהג אחרי נכנס לצרות, אני גורם לדברים להראות קלים...". אבל האזהרות מיותרות במקרה הזה – לדינוזאורים עם שיניים כאלו אני ניגש תמיד לאט ובזהירות. נותן להם קצת להריח לי את היד לפני שאני מלטף אותם. ואכן, ההגה – פריט מרוצים מיוחד כדי לאפשר את מהלך המתלה הגדול – מהיר אבל מנותק. הישבן נשמר מחוץ לחוג השו"ס על ידי המתלים ויחידת ההנעה החזקה-אך-רגועה גם היא לא ממש נותנת תחושת מהירות. הפניה קלה של ההגה – וכלום. עזיבת דוושת הגז, ליטוף הבלמים (שגורר רכינה עמוקה לפנים – כמעט כמו באופנוע), העברת משקל קלה עם אפל-קונטרה-אפל עדין והופ – הרכב מגיב כמו שצריך. הזנב מתחיל לצאת, מהדק את הקו באיזי – עם בסיס גלגלים של 3.3 מ' והרבה משקל דברים לא קורים פה מהר, למרות המנוע המרכזי – וצריך לתפוס אותו לפני שחוזרים לגז, אחרת הסוסים יקרעו לחלוטין את אחיזת הצמיגים שבקצה הדנה 70 המחוזק בדרך לסביבון פוטוגני. ישר, פול גז, והשטח מתחיל להעלם מתחתנו במהירות הולכת וגוברת. ארז צודק, הרכב הזה הוא שקרן כרוני. אין מד מהירות, אבל לפי מד הסל"ד הגדול אנחנו על מהירות קנס בכביש 6, ולמרות השביל המשובש זה גם מרגיש כמו כביש 6... מגניב. בקטע מעט מפותל יותר בין מטעי שקדיות שעוד לא התעוררו לקראת האביב הרכב מבהיר שזה לא המקום לו הוא קורא בית. הוא אומנם קטן יותר מפרו-טראק אמריקאים טהורים, אבל עדיין גדול ורחב ביחס למקובל אצלנו, וההנעה הקדמית בהחלט חסרה כשרוצים להפנות את החרטום בזריזות מצד לצד.
אני מחזיר את ההגה לארז לטובת דוגמנות קפיצות לאילן, ואנחנו נתקלים בבעיה – הרכב הזה פשוט לא קופץ! בגלל מהלך המתלים האדיר הוא מסרב לנתק את הגלגלים מהקרקע גם בתנאים שהיו מקפיצים כל רכב ראלי-רייד שיצא לי להתנסות בו. בסוף אנחנו פשוט משתמשים באחד מגדות יובלי האיילון כמקפצה – קיר בגובה כמה מטרים ושיפוע של 30-40 מעלות מצליח להתגבר גם על מהלך המתלים של הדינוזאור הזה והוא ממריא לאוויר, שומר על איזון מרשים במעופו. ארז מחליט לנסות מקפצה נוספת, שיוצרת מין "דאבל" עם תלולית נוספת. הוא ניגש לאט מדי, נוחת קצר – ישר לתוך השיפוע העולה של הסוללה השניה – והרכב פשוט ממשיך בנסיעה אדישה, כאילו כלום. בולע את מה שהיה משמיד כל רכב סטנדרטי, ומזעזע קשות כל כלי מהאסכולה האירופית, באדישות כזו שארז מסתובב ומנסה מיד שוב...
צילום: אילן קליין
עוד יום משעמם במשרד של ארז אברמוב. הכל קורה נורא לאט
T-בון 700
גרם חווית הנהיגה בדיינו של ברוך היא קודם כל זה – חוויה. אבל חוויה שונה מאוד למי שאיפס סטנדרטים עד היום בעיקר לפי הקו המקובל בארץ, עם מהלכי מתלה מוגבלים ל-25 ס"מ, הנעה כפולה והתנהגות זריזה. כמו בסטריאוטיפים הקלאסיים של עולם הרכב, הרכב הזה, שמגיע מהעולם האמריקאי, גס וכוחני כמו פטיש חמש קילו היכן שהגישה האירופאית דוגלת בעידון וזריזות. אבל אין ספק שהוא ספק פאן מדהים, מאתגר ותובעני שמיצויו מקנה סיפוק עמוק. והכי חשוב – עם השורה התחתונה אי אפשר להתווכח, והכלי הזה, שנמצא בתחילת דרכו, כבר ניצח מנוסים ובשלים ממנו, שרחוקים מלהיות קוטלי קנים.
האם הוא ראשיתה של אופנה חדשה, כמו שקרה עם כלים מנצחים בעבר, או אפיזודה חולפת? נחכה ונראה.
נתונים טכניים:
מנוע: GM סמול בלוק 350 (נפח 5.7 ל')
קרבורטור מרוצים, הדרים משופרים, פילטר ואגזוז פתוח
300 כ"ס לפחות
תיבת הילוכים: TH400, עם 3 הילוכים
משקל: 2,400 ק"ג
מתלה קדמי: עצמות עיצה כפולות מיצור עצמי, מוט מיצב; מהלך 63 ס"מ
מתלה אחורי: סרן קשיך דנה 70,עם ציריות מרוץ מפלדת 300M
בולמים/קפיצים: בכל פינה בולם קוייל-אובר של בילשטיין, בולם של בי-פאס של בילשטיין, וקפיץ/בולם אוויר של פוקס
צמיגים: BFGoodrich, במידות 37" ברוחב 12.5" על חישוקי 17"
מיכל דלק: 220 ליטר
התפרסם בשטח 51 (גיליון מרץ 2009)
