עד תחילת שנות ה-60 היתה אסטון מרטין חברה בריטית זעירה ואלמונית, שייצרה בקושי 200 מכוניות בשנה. והנה היום, 40 שנה מאוחר יותר, מחליפה החברה ידיים תמרות קרוב למיליארד דולר, כמותג אריסטוקרטי-ספורטיבי רווחי עם תדמית בשמיים. הדרך לכאן היתה רצופה תהפוכות ובהחלט לא חלקה, עם הרבה החלפות ידיים; אבל אין ספק שמשהו עקרוני ובסיסי השתנה ב-1964, והכל בזכות איאן פלמינג והדמות הספרותית שיצר. באותה שנה הופיע 'גולדפינגר', השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, סוכן חשאי 007 המפורסם. היה זה הסרט הראשון בו הופיעה מה שניתן להגדיר כ^מכונית בונד^, כוכבת בפני עצמה עמוסה גאדג'טים. היתה זו תחילתה של מסורת שעתידה היתה להגיע רחוק וכיום קשה להעלות על הדעת סרט בונד ללא מכונית עתירת פעלולים. המכונית המדוברת היתה ה-DB5, המכונית המזוהה עם בונד יותר מכל אחת אחרת ואשר הופיעה ביותר סרטים מכל אחת אחרת – חמישה במספר (כולל קזינו רויאל הטרי), אם כי רק בגולדפינגר וב'כדור הרעם' שבא אחריו (שם נעשה שימוש באותה המכנית ממש, אגב) היה זה תפקיד מרכזי. מה שברור הוא כי ההופעה בגולדפינגר היתה אבן-דרך בהסטורייה של אסטון-מרטין. החברה הופצצה בהזמנות, ודגם מיניאטורי של ה-DB5 של בונד הפך (לפי מידע לא מבוסס, אני מודה) למכונית הצעצוע הנמכרת ביותר בכל הזמנים. גם לכותב דברים אלה היתה אחת כזו בינקותו, כולל לוח אנכי נשלף מאחור להגנה מפני ירי כדורים, וסכינים מסתובבים נשלפים מצירי הגלגלים לקריעת צמיגי מכוניות הרשעים. עד עצם היום הזה, ה-DB5 היא האסטון המבוקשת ביותר בחוגי אספנות מבין הדגמים הרגילים (דהיינו, לא כולל גרסאות זאגאטו או GT נדירות של ה-DB4, למשל) – ללא כל קשר לערכה ההיסטורי האמיתי. שלמעשה, הדגם שראוי באמת לתהילה הוא ה-DB4. ה-DB5 היתה לא יותר מאשר מתיחת-פנים ל-4, עם מנוע 6 ציל' שהוגדל מ-3.7 ל-4.0 ל'. היא גם נהנתה לא מעט ממזל: כאשר מפיקי הסרט פנו לבעל אסטון-מרטין דייויד בראון בהצעה להשתמש במכוניתו, הוא סירב בתחילה והציע למכור להם אחת במחיר מלא. בסופו של דבר הוא התרצה ומסר להם את האבטיפוס – המכונית אשר הוצגה בתערוכה ב-1963 בעת השקת הדגם. היתה זו אחת ההחלטות היותר-חכמות שלו. השימוש באסטון-מרטין ב'גולדפינגר', אגב, היה כמעט נאמן למקור. בשני הספרים הראשונים נהג בונד בבנטלי ישנה; בספר השלישי בסדרה הוא כבר השתמש באסטון מרטין, הדגם שהיה עכשווי בעת כתיבת הספר (אשר פורסם ב-1959): DB מארק III. לאורך כל הספר, אגב, כותב פלמינג בטעות DB III, מה שגרם לקוראים להגות זאת DB3 – למרות שכינוי זה היה שמור לדגם מירוץ טהור. כל שעשו אנשי ההפקה היה לעדכן את הדגם למילה האחרונה... ולהתקין עליו תוספות כיד הדמיון הטובה עליהן, שרובן ככולן לא היו קיימות בספר (כל נושא הגאדג'טס פשוט לא היה קיים אצל פלמינג). בנוסף לפלטת-מתכת נשלפת להגנה בפני כדורים כמוזכר לעיל ולקורעי-צמיגים הנשלפים מטבורי הגלגלים, כללה הרשימה גם פיזור 'נינג'ות' (מסמרים-פינצ'ור), שפיכת שמן מאחורי הרכב, מכונות-יריה קדמיות, אילי נגיחה נשלפים קדמיים, הפעלת מסך-עשן דרך צינור האגזוז, לוחיות-זיהוי מסתובבות עם שלושה מספרים שונים, מכ^מ, רדיו טלפון (עשרות שנים לפני המצאת הטלפון הסלולרי) וכסא מפלט שסייע להפטר מדמויות לא רצויות במושב הנוסע... לא פלא שהמכונית שלהבה את דמיון ההמונים. אי שם בשנות ה-70 נמכרה המכונית המקורית מהסרט תמורת גרושים, ואחרי מספר גלגולים מצאה עצמה בידי אספן אמריקני. היא נגנבה ב-1997, עקבותיה לא נמצאו עד היום, ולפי דיווחים בלתי מאושרים שלשלה חברת הביטוח סכום דמיוני של 4 מיליון דולר תמורתה לידי הבעלים, בערך פי 20 מערכה של DB5 מן השורה, שמורה למשעי, בשוק הקלסיות. אפשר עוד להבין ערך אספנות של מכוני תאשר שיחקה בשני סרטי ג'יימס-בונד וננהגה אישית על-ידי שון קונרי, אבל שימו לב לסיפור הבא: בעקבות הצלחת הסרטים הכינה אסטון-מרטין שתי מכוניות-רפליקה, בהן הותקנו חלק מהגאדג'טים (שברובם לא פעלו, כמובן). אלו שימשו לצרכי קידום מכירות וסיורי יחצ^נות באירופה וארה^ב. אחת מאלו, עם מספר רישוי JB007, החליפה ידיים לפני שנה בדיוק בתמורה ל-2.1 מיליון דולר! כמה באמת היתה טובה ה-DB5 כמכונית-ספורט? ובכן זו שאלה של נקודת-התייחסות. יחסית לאותם ימים היה לה מנוע נהדר, 6 ציל' בנפח 4.0 ל' כאמור עם הספק מוצהר של 282 כ^ס, לפי שיטת המדידה המאד ליברלית של אותם ימים. עם משקל של כ-1.5 טון ותיבה בת 4 הילוכים (5 הילוכים היו אופציה, ובהמשך סטנדרד), הביצועים המוצהרים היו 0 ל-60 מייל/שעה ב-8.1 שניות צנועות ומהירות מירבית מכובדת של 230 קמ^ש. בתכנית 'טופ גיר' מלפני מספר שנים הוצגה ה-DB5, יחד עם יגואר E-טייפ, במערומיה כאשר הובסה במבחן תאוצה על-ידי... הונדה אקורד צנועה. במסלול המבחן של התוכנית ובידי 'הסטיג' רשמה ה-DB5 את ההקפה האיטית ביותר בתולדות טופ גיר. שזה אומר יותר על מה שעבר על תעשיית הרכב בכללה, יותר מאשר משהו שלילי על ה-DB5. נזכיר עוד כי מתוך קצת פחות מאלף מכוניות שיוצרו מה-DB5, תריסר היו במרכב 'שוטינג ברייק' (סטיישן 3 דלתות), הסבה שבוצעה באישור החברה על-ידי ספק חיצוני. 65 היו גרסאות ואנטייג' חמות, עם הספק של 314 כ^ס, ו-123 היו 'וולאנט', דהיינו קונברטיבל.