"כבר אי אפשר לרדת לשטח בזול היום", התלונן באוזני חבר לא מזמן, "אפילו רכב שטח משומש עולה לא מעט לקנות והון לתחזק. האופציה היחידה היא סמוראי חבוט, והגב שלי כבר לא במצב לקפיצים של סמוראי". "מה לגבי CJ? הם גם זולים יחסית ונוחים למדי" עניתי לו. "אבל אני רוצה כלי שישרת אותי ביום יום, ולא נראה לי שאפשר למצוא כאלה שלא עברו הגבהות והתעללויות. חוץ מזה, צריכת הדלק שלהם תהרוג אותי" החזיר לי החבר בטון הכי מבואס שהוא מסוגל להפיק. נזכרתי בשיחה כשפגשתי את מושיק וה-CJ7 שלו. למי שלא מכיר, מדובר באח הקצר למשפחת ה-CJ, מחליפו של ה-CJ5 עם בסיס גלגלים קצר וסרחי עודף שאינם. למרות שהעסק נשמע כמו בסיס נהדר למכונת עבירות, הגי'פ של מושיק סטנדרטי, אבל רק למראית עין. אין הגבהות, אין נעילות, אין כננת. אפילו מיגונים מיוחדים אין. רק הצמיגים רחבים מעט מהמקור הדקיק, אך במידות מקובלות של 31.5/10 העדר ה"שיפורים" (ותכף תבינו למה המילה בגרשיים) מפתיע עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שמושיק הוא בעליו של מוסך "לוגיסטיקה 4X4". ההסבר למקוריות היחסית של ה-CJ נעוץ בפילוסופיית החיים של מושיק, בעצם בפילוסופית הג'יפים שלו, ששרדה מהימים בהם עסק בהדרכת טיולי שטח. "הג'יפ, מבחינתי, הוא כלי לטיולים לא למרוצים. הוא צריך להביא אותי לכל מקום ולא להיות כלי להרחבת האגו או הפגנת הביצועים". כמעט כל רכב שטח במצבו הסטנדרטי, וודאי ה-CJ, מסוגל להגיע לכל נקודה ברחבי הארץ, ולכן מבחינתו כל ההגבהות והנעילות מיותרות. נכון שהן מאפשרות יכולות עבירות משופרות, אבל אלו לא הכרחיות למרבית האתרים, מה גם שאינו מוכן לשלם את המחיר הנדרש באמינות וביכולת על הכביש. למען האמת, ה-CJ7 הלבן של מושיק, שנמצא ברשותו מאז 86', לא זהה היום לכלי שיצא מהמפעל בארה"ב. שני שינויים משמעותיים ביותר הוכנסו כדי לשפר את יכולת השיוט של הכלי על הכביש. הפריט הראשון שהוחלף הוא תיבת ההילוכים. התיבה המקורית כללה ארבעה הילוכים בלבד, מה שגרר שיוט בסל"ד גבוה יחסית בכביש, ולכן הוחלפה בתיבה בת חמישה הילוכים. גם ההתאמה השניה נתרמה על-ידי סיקס – יחסי ההעברה בדיפרנציאלים המקוריים היו 1:4.1 שהוחלפו בכאלו בעלי יחס העברה של 1:3.3. ארוך יותר בכ-20%, לטובת שיוט רגוע ונינוח יותר בכביש כמו גם לטובת צריכת דלק משופרת. שאר המחלקה המכנית נשמרה בתצורתה המקורית – הקפיצים הם אותם עלי מתכת ממש שיצאו מהמפעל וגם הסרנים והמנוע לא שונים מאלו שהורכבו על הכלי ביום הולדתו (כולם הוחלפו בשלב זה או אחר לאורך השנים). פנים הרכב עבר גם הוא שינויים קלים באותו כיוון – צמד המושבים הקדמי הוחלף בצמד מודרני וארגונומיים. הנהג מתפנק לו במושב אספיר בעוד הנוסע שלידו מסתפק במושב שנעקר מוואנדורה. מאחור מסתפקים הנוסעים בספסל סמלי למדי. לפחות מבחינת נפח תא המטען לא צובר ה-CJ הנ"ל שום יתרון על סמוראי קצר. אל השטח ירדנו באזור מצפה מודיעין. שבילי יער של אדמה כבדה ואבנים שתולות עם מדרונות סלעיים המאפשרים התרשמות מכושר העבירות. המנוע גדל הנפח מתגבר בקלות על יחס ההעברה הגבוה יותר וה"סבן" העמוס בשניים וחצי נוסעים וציוד הצילום של תומר, נע קדימה ללא מאמץ או רעש. ניתן להשאיר את התיבה בהילוך שלישי כאשר רק זינוקים או פניות במהירות אפס דורשות שימוש בראשון או שני. הסל"ד הנמוך משרה נינוחות שאינה מופרעת על ידי שיבושים בשביל – המתלים המקוריים של הסבן, רכים משמעותית מאלו של הסיקס המוכר ומספקים נוחות עדיפה באופן משמעותי. תומר, בעל ניסיון רב במושבים אחוריים של רכבי שטח, ציין כי מדובר באחד הנוחים עליהם זכה להניח את ישבנו. בעוד רב הסיקסים על שבילי הארץ יועדו לשאת מטען קרבי כזה או אחר , הסבן הוא כלי שיועד בעיקר לנערי שעשועים בקליפורניה. התוצאה היא מתלה עם קסטה בת ארבעה "עלים" מול שבעה או שמונה עלים שבסיקס הממוצע וזה מעבר להבדלים שאולי קיימים בסוג החומר ומבנה העלה. מה שיותר מפריע על שבילים (ועל כבישים) הם ההגה והבלמים. אומנם בניגוד לרב המכוניות שיוצרו לפני חצי יובל בזו מותקן הגה כוח לטובת תמרונים צפופים, אולם מדובר בהגה כוח מהסוג שהוציא את דיבת ההגאים האמריקאים רעה – רך, חסר תחושה ועם דונמים של שטח מת. שיוט בקו ישר מצליח להבהיר למה בסצינות נסיעה בסרטים הוליוודיים הנהג כל הזמן מנדנד את ההגה – אין לזה ממש השפעה על כיוון הנסיעה של הרכב. הבלמים, מצידם, אומנם מוגברים אבל כנראה שהיצרן חשב יותר על הסכנות שבנעילת בלמים על דרך כורכר מאשר על כושר תאוטה נטו. צריך רגל חזקה כדי לייצר תאוטת חירום. על תחום העבירות אחראים גמישות השלדה ומהלך המתלים. נהוג לקשר מהלך מתלים בעיקר לקפיצי סליל ארוכי מהלך, אבל נשוא המבחן מדגים כי בזכות ולא בחסד שרדו מתלי העלים בעולם השטח במשך עשרות בשנים. בלי מוט מייצב מלפנים ומאחור מצליחים המתלים, יחד עם גמישות השלדה, לייצר מהלך מתלה מכובד ביותר ולשמור על הצמיגים במגע עם הקרקע גם כאשר זו האחרונה רחוקה מלהיות מפולסת. אין ספק שיש משהו בגישתו של מושיק לגבי היכולת להגיע לכל מקום. אומנם עולות בדעתי כמה מעלות שהייתי מעדיף לתקוף עם נעילות מלפנים ומאחור, אבל כל המעלות שעולות בדעתי הן לא חלק בלתי-עקיף מאיזה שהוא מסלול טיול ראוי. יש כאלו שדווקא עושים טיול ראוי כדי לטפס אותן... אז מה היה לנו? כלי נוח ונעים לטיולי שבילים, עם יכולת ראויה ויותר לצלוח אתגרים לאורך הדרך. גם המנוע הגדול, שמסתובב תמיד בסל"ד נמוך, תורם לאווירה נינוחה בטיולים, וכל זה במחיר רכישה נוח (כלי במצב טוב אמור לעלות כ-20,000 עד 25,000 ש"ח לדברי מושיק). אבל איך האחזקה? "האמינות והעמידות הן נגזרת של ה"שיפורים" שעשו לאוטו. שים גלגלים גדולים מדי וציריות יתחילו להיגזר. שילוב של נעילות ונהיגה אגרסיבית ישמידו את הדיפרנציאל (במקרה של סרן ה-AMC שמותקן אצלי מאחור, התקנת נעילה גורמת לפתיחת החיבור לנאבה, ומי שלא מקפיד להדק אותה יגמור עם נאבה שבורה). כננות יכולות לגרום לשבירת השלדה והגבהות סתם פוגעות בהתנהגות ובנוחות. אם מקפידים על תחזוקה שוטפת – הידוק ברגים כללי מדי פעם ובעיקר תשומת לב לכיוון הקרבורטור – מדובר בכלי שלא ישאיר אותך בשטח וגם לא יאכל יותר מדי דלק" טוען מושיק ומצהיר על צריכת דלק של שמונה ק"מ/ל' בכלי הפרטי (אבל מודה שזה דורש כלי ברמה מכנית טובה באמת). "ל-CJ יש עוד יתרון" ממשיך מושיק " קל למצוא לו חלפים חליפיים או מעודפי צבא במחיר זול, בעוד לחלק גדול מהכלים היפנים, ובעיקר הסמוראי, כמעט ואי אפשר למצוא חלקים חליפיים ואתה נתון לחסדי היבואן". אנחנו, מתקשים שלא להסכים עם אחת הקביעות של מושיק – אם אתה שוקל לקנות רכב שטח מודרני כדי להיכנס לשטח מדי פעם לטיולים, אבל לא ממש זקוק ליכולת השטח (או לפוזה) ביומיום, עדיף להשקיע בקניית שני כלי רכב – רכב משפחתי רגיל ליום יום וג'יפ זול לטיולים. בחישוב הסופי זה יצא למושיק זול יותר ופרקטי יותר.