יום לפני השקת דגמי פורד 2008, שלקחה אותי לאילת, התרחשה על כביש הערבה תאונת דרכים בה נהרגו שני ילדים כשהרכב בו נהג אביהם התנגש חזיתית במשאית. בכלי התקשורת השונים פורסם כי ככל הנראה נרדם האב על ההגה, ולכן סטה ממסלולו. כרגיל במדינת ישראל, המשטרה הגיבה מיד לתאונה הקשה בפעילות מוגברת – עבדכם ספר לא פחות מחמש ניידות על כביש הערבה, כפול מכרגיל – כאילו שמקרה אחד, תאונה בודדת הנובעת מהתחברות תנאים רגעית, צריכה לשנות מדיניות אכיפה. שיהיה. אבל אם תגובה למקרה בודד, לפחות אפשר לצפות כי היא תהיה קשורה למקרה – אולי עמדות רענון שבהן יחלקו השוטרים מים קרים וחטיפים לנהגים, או אפילו סתם עצירות התרעננות יזומות (^שלום אדוני. לא, לא קרה כלום. צא בבקשה מהאוטו. תתמתח. קצת לסובב את הראש. יופי. אתה יכול לחזור לרכב. דרך צלחה וסע בזהירות!^). אלוהים יודע שעצם ההיתקלות בשוטרים תזריק לדמו של הנהג הממוצע מספיק אדרנלין כדי לשמור אותו ער עד צומת הערבה. אבל לא. כל אלו דורשים כנראה קצת יותר מדי מחשבה ויוזמה מצד מי שאחראי להקפצת הניידות לכביש הערבה. כי אם אנו כבר בנושא תגובות אוטומטיות לגירויים, הרי שלמשטרת ישראל יש רפלקס מותנה אחד בנושא אכיפה – מהירות. אנשי אחת הניידות עוד דבקו בשיטה הקלאסית – מארב לייזר מוסווה, כולל הזינוקים הקמיקאזיים של השוטר לכביש כדי לעצור את העבריינים המסוכנים. אותו שוטר לא יודע כמה קרוב הוא היה לסוף המשמרת שלו בעולם החיים כשקפץ לפני גלגלי אחד מעמיתי כדי לעצור רכב שנסע על יותר מתשעים קמ^ש במסלול הנגדי. שאר הניידות ניצלו את הנשק החדש בארסנל המשטרה – הדבורה – כדי לעקוץ את הנהגים הפוחזים. עיקר כוחו של הנשק החדש – מכשיר רדאר המותקן על גג הניידת – הוא ביכולתו לאמוד מהירות של רכב במסלול הנגדי, גם בזמן שהניידת נוסעת. כל שנותר לשוטר לעשות הוא לבצע סיבוב פרסה ולתפוס את העבריין – תוך שהוא שומר על קשר עין עם הרכב הממהר, כמובן. סיבוב פרסה, על כביש הערבה, בתוך אילוץ הזמן של שמירת קשר עין... אילו סבתי היתה עוד בין החיים אני בטוח שהיתה לה איזו מימרה רלבנטית על תרופה המרה יותר מן המכה, או משהו בסגנון. חבל שבמקום לחשוב על דרכים לעזור לנהגי כביש הערבה לצלוח אותו בערנות, בחרה המשטרה לשלוף את האקדח הרגיל שבנרתיקה, ולהרדים את הנהגים ב-90 קמ^ש... חבל, אבל צפוי.