סיפורנו הפעם אינו אינו קשור להברקה טכנולוגית או לפריצת דרך כלשהי. הרובר P5 איננה מכונית שהותירה מורשת מיוחדת, ואין מאחוריה סיפור מרתק. היא לא נולדה בגלל גאונות של אדם אחד ולא בגלל חזון מרחיק-לכת. זו סתם מכונית שהיתה בהחלט טובה, מוצלחת מספיק כדי שבית המלוכה הבריטי ישתמש בה הרבה אחרי שייצורה נפסק (ואנו מדברים על ייצור שנמשך 15 שנים), דוגמה לימים בהם התעשייה הבריטית ידעה לייצר מכוניות מבלי להזדקק לבעלות, בקרת איכות ומימון ממקורות זרים. אבל בעיקר, אני רוצה לספר על ה-P5 כי לפחות מבחינה אחת היא הקדימה את זמנה: יותר מ-40 שנה לפני המרצדס CLS, רובר ייצרה קופה בעלת 4 דלתות (וכלל לא חשבה לעשות מזה סיפור גדול). ה-P5 הגיעה לעולם ב-1958, כמכונית גדולה ומפוארת – אבטיפוס של המכונית הבריטית הגדולה והמפוארת, למעשה. עם בסיס גלגלים של קצת מעל 2.80 מ', אורך כללי של 4.73 מ' וגובה של 1.53 מ', היא היתה מרווחת ונוחה מאד. מבחינה מכנית לא היו בה חידושים של ממש, אם כי זו היתה הרובר הראשונה עם מרכב אחוד. מנוע קדמי אורכי, הנעה אחורית, מיתלים קדמיים נפרדים (עם קפיצים באמצעות מוטות-פיתול), סרן אחורי חי עם קפיצי עלים, בלמי תוף (בשנתיים הראשונות) – באמת שום דבר יוצא-דופן. המנוע הגיע בירושה מדגם ה-P4 שקדם ל-P5 (אך לא הוחלף על ידו – ייצור ה-P4 נמשך גם לאחר השקת ה-P5), 6 ציל' טורי עם תפוקה צנועה של 115 כ"ס וסידור שסתומים יוצא דופן: שסתום יניקה עילי ושסתום פליטה צידי. המכונית נודעה בשמה העממי "רובר 3 ליטר". תיבה אוטומטית והגה כוח היו אופציות. הדור הראשון זכה לכינוי (המאד בריטי) "מארק I". כ-20,000 מכוניות מדור זה נמכרו עד הופעת . ב-1962 הופיע המארק II. הספק המנוע עלה ל-130 כ"ס, אבל השינוי הגדול היה הופעת גרסה נוספת – קופה. וכן, עדיין היו לה 4 דלתות. זו כנראה המכונית הראשונה בעולם עם מבנה קלאסי של סדאן 3 קופסאות שזכתה להגדרה הזו, אם כי באותו זמן רובר לא ממש התייחסה לכך כאל משהו יוצא דופן. לעומת הסדאן, הקופה היתה בעלת גג נמוך יותר וקורות B דקות יותר, הבדלים קלים אבל די היה בכך כדי ליצור מראה שונה, ומוצלח בהרבה. מכירות המארק 2 היו דומות לאלו של המארק 1. עד 1965 והופעת המארק III יוצרו כ-21,000 מכוניות, רבע מתוכן קופה. המארק III זכתה לעיצוב מעט יותר מודרני והמנוע חוזק שוב, אך החזיקה מעמד רק שנתיים בטרם הופיעה ב-1967 ה-P5 האולטימטיבית. הכינוי הרשמי היה P5B. אך הכל קראו לה "רובר ½3". הסיבה לכך פשוטה: בחרטומה של המכונית שכן מנוע חדש, V8 קל-משקל מתוצרת ביואיק בנפח 3.5 ל', מנוע שעתיד היה להפוך לסמל של מכוניות רובר ולנד-רובר. זו, אגב, משמעות האות B בכינוי: Buick. מנוע ה-V8 המגרגר התגלה כפרטנר אידאלי למכונית, יחד עם תיבה אוטומטית שהפכה לסטנדרד (יחד עם הגה-כוח). המכונית זכתה לפופולריות בקרב גורמים ממשלתיים רמי-דרג. ארבעה ראשי-ממשלות – הרולד ווילסון, טד הית', ג'יימס קלהאן ומרגרט ת'אצ'ר – השתמשו ב-P5B כרכב-שרד רשמי, האחרונה עדיין בשנות ה-80 כאשר ייצורה של ה-P5 הגיעה לסיומו עוד ב-1973. גם מלכת אנגליה אהבה את הדגם הזה, ו-P5B בבעלותה (עד עצם היום הזה) מוצגת ב"מרכז המורשת המוטורית", מוזיאון הממוקם בגיידון (מקום ישיבתה המסורתי של אסטון-מרטין, אגב). כמכונית קלסית ה-P5 עדיין לא זכתה למעמד הראוי לה, אולי בשל הכמויות הגדולות שיוצרו – אך הביקוש עולה בשנים האחרונות, במיוחד לדגמי הקופה היותר נדירים. אולי זו הזדמנות לשים יד על אחת לפני שערכן יאמיר, ולדעת שיש לך ביד מכונית שהקדימה את מרצדס – ביותר מ-40 שנה.