ג'ון קוב: גיבור בעל כורחו - אוטו

ג'ון קוב: גיבור בעל כורחו

הענק השקט שזוהה יותר מכל עם מסלול ברוקלנדס והחזיק שנים ארוכות בשיאי-מהירות עולמיים היה גיבור נחבא אל הכלים

השבוע הציגה בנטלי בתערוכת ז'נבה דגם חדש, 'ברוקלנדס', על שם מסלול-המירוצים הבריטי הראשון והמפורסם מכולם. זו הזדמנות מצויינת להביא את סיפורו של האיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם ברוקלנדס, ואשר מחזיק עד עצם היום הזה בהקפת-השיא של המסלול: ג'ון קוב. קוב היה רחוק מלהיות נהג-מירוצים טיפוסי, ובודאי רחוק מתדמית-הפלייבוי של כוכבי-מירוצים בני זמנו דוגמת נערי בנטלי המפורסמים. הוא שמר על פרטיותו, שנא פרסום, והיה איש רציני וכבד-ראש. בשל העובדה כי סלד מאור הזרקורים, קוב לא זכה להכרה ולתהילה להם היה ראוי – זאת למרות שבהיסטוריה של שיאי המהירוית העולמיים שמור לו מקום של כבוד: הוא החזיק בשיא היבשתי האבסולוטי במשך למעלה מ-20 שנה ברציפות! בשל מימדי גופו הגדולים זכה קוב לכינוי Gentle Giant, אך למרות אופיו הרגוע הרי שהמרדף אחר המהירות בער בעצמותיו. הוא נולד וגדל בטווח נסיעת-אופניים ממסלול ברוקלנדס, שנפתח ב-1907 כאשר קב היה בן 7 שנים. כילד וכנער הרבה לבקר במסלול, צפה במכוניות הרועמות ופיתח היכרות מעמיקה ואינטואיטיבית עם נהיגת מירוצים. למרות זאת, להתחרות בעצמו הגיע רק בגיל 25, כאשר כבר ניהל עסק מצליח לפרוות שאפשר לו לעסוק בתחביבו הגדול. כשרונו הטבעי אפשר לו להשיג נצחון בכורה שבועות ספורים אחרי טבילת-האש הראשונה, ומכאן כוכבו דרך במהירות. את הישגיו המשמעותיים ביותר השיג קוב עם ה-Napier Railton המפורסמת, מכונית אשר שוכנת כיום במוזיאון ברוקלנדס. היתה זו מפלצת שבלבה שכן מנוע 12 ציל' תעופתי בנפח 24 ל' (!), מנוע ה-Lion מתוצרת Napier שהיה בעל תצורת W (דהיינו שלוש חטיבות-צילינדרים של 4 ציל' כל אחת), דורות רבים לפני שפולקסווגן עתידה היתה לעשות זאת. המנוע תוכנן בתקופת מלחמת העולם הראשונה וכבר אז היה בעל בלוק אלומיניום וראשים בעלי 4 שסתומים לצילינדר. בשל היותו כה מתקדם זכה לקריירה מפוארת וארוכה: בנוסף להצלחה מסחרית גדולה (הוא הניע לא פחות מ-160 סוגי מטוסים שונים) שימש המנוע בסירות ומכוניות מירוץ רבות וקבע שיאי עולם למכביר, בים, ביבשה ובאויר. בגרסותיו הקיצוניות הפיק מנוע זה מעל 1,300 כ^ס! בנפייר-ריילטון של קוב התפוקה היתה צנועה יותר, ללא שינוי לעומת המקור: 450 כ^ס. זה הספיק כדי לקבוע הקפה של המסלול החיצוני בברוקלנדס במהירות ממוצעת של 143.44 מייל לשעה, כ-231 קמ^ש. שיא זה החזיק מעמד עד סגירתו של המסלול ב-1939, ולכן שריר ותקף עד היום. במקביל לנצחונות החל קוב בקביעה סיטונאית של שיאי מהירות, ובשלב מסויים החזיק בכל השיאים לטווחים ארוכים, משעה אחת ועד 24 שעות. אבל זה לא הספיק לו: הוא התקנא בנהגים בריטיים דגולים ובראשם מלקולם קמפבל, ורצה להשיג לעצמו גם את שיא המהירות היבשתי האבסולוטי. הוא פנה לעזרה לריד ריילטון, מי שהיה אחראי לנפייר-ריילטון שהביאה לו הצלחות כה רבות. ריילטון תכנן סטרימליינר דו-מנועי, עם צמד מנועי נפייר ומבנה בלתי-שגרתי: עמדת הנהג היתה בחרטום המכונית, בחלק הקדומני ביותר. על המכניקה כיסה גוף אלומיניום אוירודינמי שנבנה בחתיכה אחת. על החדשנות של הרכב יעידו נתוניו הטכניים: הריילטון-ספיישל, כפי שכונה, היה קומפקטי וקל מאד במונחים של מכוניות שוברות-שיאים. הרכב שקל רק כ-3.6 טון, מחצית מה'ת'נדרבולט' של ג'ורג' איסטון שהחזיק אז בשיא המהירות העולמי. שני המנועים סיפקו יחד 2,500 כ^ס מנפח כולל של כ-48 ליטרים, לעומת 5,000 כ^ס מ-73 ל' של הת'נדרבולט – אבל לריילטון גם היה שטח-פנים קטן בהרבה. בספטמבר 1938 הצליח קוב לשפר לראשונה את שיאו של איסטון (אשר שיפר את שיאו-עצמו רק חודש קודם לכן), ולהעמידו בבונוויל על 563.5 קמ^ש. השיא החזיק מעמד בדיוק יום אחד לפני שאיסטון, שנכח גם הוא בבונוויל, החזיר לעצמו את השיא עם מהירות של 575 קמ^ש. קוב לא הרים ידיים, חזר שנה לאחר מכן לבונוויל, וקבע את השיא על 595 קמ^ש. תוצאה זו עתידה היתה להחזיק מעמד במהלך שנות המלחמה, עד שקוב עצמו – שהתגייס לחיל האוויר הבריטי במלחמה, תפקד כטייס והגיע לדרגת קפטן – שבר את שיאו שוב ב-1947 וקבע 634 קמ^ש. שיא מופלא זה עתיד היה לעמוד על כנו עד שנות ה-60, כאשר קרייג ברידלאב הצליח ב-1963 לקבוע 407 מייל לשעה, כ-655 קמ^ש (בתוצאה שלא הוכרה על-ידי ה-FIA). במהלך הנסיונות לקביעת שיאו, אגב, הצליח קוב להיות האדם הראשון שנמדדה לו מהירות מעל 400 מייל לשעה, אך תוצאתו לא נחשבה כשיא כי נקבעה בכיוון אחד בלבד. לאחר שהחזיק לבטח בשיא היבשתי, לא נח קוב על שמריו. הוא התגבר על טרגדיה אישית כאשר איבד את אשתו אותה נשא ערב קביעת השיא ב-47', אשר נפטרה פחות משנתיים לאחר מכן. נישואים חדשים ב-1950 סייעו לו לחזור לעצמו, והוא פנה לתחום הימי. שוב היה זה ריד ריילטון שבנה עבורו סירת-מנוע בשם Crusader, עימה תכנן קוב לקבוע שיא מהירות אבסולוטי ימי ולהיות לאדם הראשון שיקבע 200 מייל לשעה על המים. הפעם נבנה טיל ימי עם מנוע טורבוג'ט בעל דחף של למעלה משני טון, וקוב קפץ – הלכה למעשה – ישר למיים העמוקים ללא כל נסיון קודם בנהיגת סוג כזה של כלי. בספטמבר 1952 היתה הסירה מוכנה ונלקחה ללוך-נס בסקוטלנד לצורך קביעת השיא. באימונים לא רשמיים הצליח קוב לקבוע מהירות של מעל 300 קמ^ש, טוב יותר מהשיא דאז שעמד על 287 קמ^ש וגם מהשיא החד-כיווני שהיה מעט פחות מ-300. סירתו של קוב זכתה לתשומת לב רבה. נציגי משפחת המלוכה, כולל המלכה-האם, ערכו בה ביקורים בהמתנה לקראת נסיון השיא, והוא אירח עליה אצולה מקומית – וגם את ילדי הכפר הקטן מולו נמדד על האגם המרחק של מייל אחד לביצוע המדידות הרשמיות. בין המבקרים היה גם ילד בן 6 בשם ריצ'ארד נובל. הביקור כנראה השפיע, שכן נובל עתיד היה להחזיק בעצמו כנהג בשיא המהירות היבשתי בשנות ה-80 – ומאוחר יותר לעמוד בראש פרוייקט ה-ThrustSSC, בעל השיא כיום והרכב הראשון והיחיד שעבר את מהירות הקול. ב-29 בספטמבר 1952, יום ב', יצא קוב לאגם לוך-נס לנסיון רשמי לקביעת השיא. התנאים לא היו מושלמים, ואנשיו הטכניים של קוב לא היו מרוצים ממצב חלק אלומיניום בחרטום הסירה שעשה רושם כי התעוות תחת העומסים הכבדים. נציגי המפעל שייצר את הסירה הציעו להחליף את החלק על חשבונם ולתכננו מחדש לחוזק רב יותר, אבל קוב לא רצה להתעכב בטענה שיותר מדי אנשים ממתינים לנסיון השיא שלו, והוא לא רצה לאכזבם. הוא הצהיר כי לא ילחץ על הדוושה עד הסוף ויסתפק בשבירת השיא הנוכחי; לאחר מכאן תועבר הסירה לתיקונים ורק אז יעשה נסיון לשבור את מחסום ה-200 מייל לשעה. קוב אף חתם על מסמך המסיר אחריות מראשי המספנה, אשר לא היו שלמים עם החלטתו. בבוקר אותו יום נשבה רוח קלה אשר לא אפשרה נסיון לשיא. המהירות הגבוהה דרשה מים שקטים לחלוטין. בשעות הצהרים שכחה הרוח וקוב יצא למים. סירת השופטים בדרכה להתמקם במקומה הותירה שובל מאחוריה שחצה את נתיב השיוט אבל קוב לא יכל להרשות לעצמו להתעכב עוד. הוא חצה את המייל המדוד בתוצאה מדהימה, 17.4 שניות בלבד, מהירות ממוצעת של כמעט 207 מייל לשעה – אבל מייד לאחר מכן, תוך כדי האטה, עלה על הגלים הקלים שיצרה סירת השיפוט. הקרוסיידר קיפצה מעלה-מטה בקצב מהיר, חלק האלומיניום בחרטומה כשל – והסירה ננעצה במים והתפוררה. גופו של קוב הושלך למרחק 50 מטרים. סירת החילוץ שהגיעה למקום מצאה אותו ללא רוח חיים. האירוניה העצובה היא שיום קודם לכן היו תנאים מושלמים על אגם לוך-נס, וקוב יכול היה כבר אז לקבועאת השיא וכנראה לשרוד. אבל הוא ידע כי יום א' חשוב מאד לסקוטים והוא לא רצה לפגוע ברגשות מארחיו – בדיוק כפי שלא רצה לאכזב את אוהדיו ולעכב את נסיון השיא כדי להחליף חלק פגום. הגינותו הבסיסית של קוב, בסופו של דבר, היא שהביאה למותו. ג'ון קוב, נהג גדול שלא זכה להכרה לה היה ראוי.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות