פורד ומכוניות אקזוטיות. לא חיבור טבעי, תסכימו עימי. סביר להניח כי רובכם, כמוני, יחשוב קודם כל על GT40 – או ה-GT, הגלגול המודרני שלה – אם תתבקשו לשים את האצבע על פורד אקזוטית. או אולי שלבי-מוסטנג. אבל יש עוד אחת, אקזוטית למהדרין: ייצור מוגבל (יותר מוגבל מה-GT הנוכחית, בודאי), ביצועי-על, הכל. ה-RS200 היתה אחת מקומץ מכוניות מופלאות שנולדו בעידן גרופ B באליפות הראלי העולמית כמו שאר אחיותיה, גם היא נועדה קודם כל ולפני הכל למסלול – וכדי שתוכל להשתתף במירוצים יוצרו 200 יחידות חוקיות לכביש. מחיר אחת מהן במיוחד בגרסהת ה'אבולושן' הנחשקת, יכול להגיע לרבע מיליון דולר, אולי יותר. הנסיון הראשון של פורד לייצר מכונית ראלי לקטגוריה B לא עלה יפה. שלבי פיתוח המכונית, האסקורט RS1700T, היו רצופים תקלות ובעיות. בסוף עונת 1983, ללא מתחרה ראויה במסלולי ה-WRC, הוחלט בפורד לנטוש את הפרוייקט ולשנות כיוון – תוך הפקת הלקחים הנדרשים מהפיתוח הכושל. התוצאה היתה נשק-ראלי עוצר נשימה, ה-RS200. במקום הפורמט המוכר של מנוע קדמי והנעה אחורית, בחרה פורד במנוע מרכזי והנעה כפולה. המנוע, 1.8 ל' מסדרת BDT, בטיפול קוזוורת' ועם מגדש טורבו יחיד, הוציא 350 כ"ס בגרסאות הראשונות ועד 450 כ"ס בסוף הקריירה הקצרה. גרסת הכביש (ההכרחית לצורכי הומולוגציה, כמובן) הסתפקה ב-250 כ"ס, אבל קל מאד היה לטפל במנוע כדי לקבל יותר. או הרבה יותר. מערכת הנעת הכוח היתה מוזרה, בלשון המעטה: לצורך חלוקת-משקל טובה יותר מוקמה תיבת ההילוכים בקדמת המכונית. המשמעות היתה שהכוח מהמנוע היה צריך לעשות דרך ארוכה: לרוץ קדימה, להתפצל, ואז לחזור (חלקית) לאחור לגלגלים האחוריים. על תכנון השילדה הופקד טוני סאות'גייט, בעל עבר עשיר במכוניות מירוץ ובמיוחד פורמולה 1 (ובסעיף "תראו איזה עולם קטן": מיד בסוף הפרוייקט עבר סאות'גייט לעבוד עבור טום ווקינשו ובין היתר היה אחראי בהמשך לתכנון היגואר XJR15, והניסאן R390 GT1 עליה כתבתי כאן לא מכבר). מבנה של מסבך-צינורות, עצמות-עצה כפולות ובולמי-זעזועים כפולים לכל גלגל היו סימני ההיכר, ולפחות בצד השילדה נחשבה ה-RS200 לטובה ביותר בזמנה. המרכב, שילוב של פלסטיק ופיברגלס, עוצב על-ידי סדנת גיה האיטלקית – אך הייצור בפועל בוצע קרוב לבית, אצל חברת... רילייאנט, שמוצריה האחרים באותו זמן היו קצת פחות אקזוטיים וכללו מוצרים שהיו מטרה תכופה לחיצי-לעג – בין היתר כלים מוזרים בעלי שלושה גלגלים, רכבי נכים ועוד. הממדים החשובים היו בסיס גלגלים של 2.53 מ', אורך של 4.00 מ', רוחב של 1.75 מ' וגובה שהיה – כנהוג במכוניות ראלי – ניתן לשינוי לפי תנאי הקרקע. בגרסת הכביש זה היה 1.32 מ'. המשקל ערוך-לקרב היה 1,080 ק"ג, עם תוספת של 100 ק"ג לגרסת הכביש. המהירות המירבית בגרסה הסדרתית היתה 230 קמ"ש (בגרסת הראלי קצרת-הילוכים זהו נתון חסר משמעות), והיא האיצה מעמידה ל-100 קמ"ש בקצת מעל 6 שניות. ב-1986 בחן מגזין אוטוקאר הבריטי את גרסת הראלי דאז, עם 450 כ"ס (ב-8,000 סל"ד) ויחסי העברה שאפשרו רק 190 קמ"ש בהילוך החמישי והאחרון. המכונית האיצה ל-60 מייל/שעה ב-2.8 שניות, ול-100 מייל/שעה (כ-160 קמ"ש) ב-7.3 שניות. כמכונית מירוץ זכתה ה-RS200 לקריירה קצרה, ולא ממש מזהירה. היא החלה להתחרות ב-1985 ועברה רק עונה אחת שלמה, 1986, בטרם בוטלה קטגוריית גרופ B וגרמה לה ולאחיותיה הנהדרות ליציאה מוקדמת לפנסיה. למרות השילדה המוצלחת, התוצאה הטובה ביותר שהשיגה ה-RS היתה מקום שלישי; הסיבה המרכזית היה המנוע, שלא היה מספיק חזק יחסית למשקל, וסבל מהשהיית-טורבו קטלנית בסל"ד נמוך. במהלך 1986 הכינה פורד גרסה חדשה של ה-RS200, אשר זכתה לכינוי הטבעי "אבולושן". על-פי תקנות ה-FIA היה צורך בייצור כ-20 יחידות סדרתיות בלבד של גרסה חדשה אם זו התבססה על המכונית המקורית, וזה בדיוק מה שתכננה פורד לעשות. מנוע בנפח מוגדל של 2.1 ל' ומגדש טורבו ענק אפשרו להקפיץ את ההספק ל-420 כ"ס – וזה בגרסה הבסיסית. העלאת הגדישה ל-1.6 באר אפשרה להגיע עד 580 כ"ס. התוצאה היתה מפלצת קשה לשליטה, אבל מהירה. מספיק מהירה כדי להכנס לספר השיאים של גינס, אחרי שסטיג בלומקוויסט קבע איתה זמן של 3.07 שניות מ-0 ל-100 – שיא שהחזיק מעמד במשך 12 שנים תמימות! גרסת ה"אבו" של ה-RS200 כבר לא זכתה לומר את דברה במסלולים, עקב ביטול גרופ B. בסופו של דבר ייצרה אותה פורד, אך תוך שימוש ב-24 מתוך 200 השלדות המקוריות ולא בנוסף להן. לא ידוע כמה מהן שרדו ובקרב אספנים, כאמור, מכוניות אלו בעלות ערך רב. אבל לא היתה זו שירת הברבור של ה-RS200. שוב היה זה סטיג בלומקוויסט שעתיד היה לתת לה הזדמנות אחרונה לככב. ב-2002 הוכנה גרסה מפלצתית במיוחד של ה-RS לצורך השתתפות בתחרות הטיפוס המפורסמת בפייקס-פיק שבארה"ב. הכוונה היתה לשבור את שיא המסלול, ולצורך כך הוכנה RS מכונפת עם מנוע 2.4 ל' והספק שיכל להגיע עד ליותר מ-900 כ"ס (אם כי בתחרות עצמה הופחת הכוח – ממילא לא היה ניתן להשתמש בכולו על המשטח הרופף של הדרך לפסגת ההר). למרבה הצער, מצא עצמו בלומקוויסט ללא בלמים כלל באמצע הדרך (מה שלא הפריע לו להמשיך, ואף לסיים רביעי בסופו של דבר!). הצוות חזר שנה לאחר מכן, אך הפעם מזג האוויר היה בעוכריהם וגרם לקיצור מסלול התחרות כך ששבירת השיא נאלצה שוב להדחות. עד הודעה חדשה, בשלב זה...