שאלת טריביה מהירה: מהו הרכב הנמכר ביותר בהיסטוריה? אם עניתם "טויוטה קורולה", הרי שטעיתם טעות מובנת. הקורולה נמכרה אמנם עד היום ביותר מ-30 מיליון יחידות, אבל זו לא חוכמה, כי ממש לא מדובר באותה המכונית אלא באיזה 917 דורות שלה, וכל קשר בין הדור הנוכחי לראשון מתחיל ונגמר בשם. אהה, אתם אומרים, אם כך – החיפושית של פולקסווגן. זה כבר יותר קרוב. החיפושית היא אכן המכונית הנמכרת ביותר בהיסטוריה, אם אנחנו מדברים על תכנון בסיסי שלא עבר שינוי. אבל אמרתי "רכב", לא מכונית, נכון? ובכן הרכב הנמכר ביותר בהיסטוריה הוא כזה עם שני גלגלים. בחודש דצמבר 2005 מלאו לו 50 מיליון – 50,000,000 – יחידות. יותר מפי שניים מהחיפושית, והיד עוד נטויה. הוא מיוצר גם כיום, 48 שנה אחרי הופעתו הראשונה, ב-13 מדינות שונות ומשווק במשהו כמו 150. אני מדבר, כמובן, על ההונדה סופר קאב: 50 סמ"ק ו-55 ק"ג של גאונות מוטורית. וכמו שאפשר לראות מהתמונות, הדגם הנוכחי לא השתנה הרבה מאז הראשון. וזו הסיבה שהוא מופיע כאן, הרכב הדו-גלגלי הראשון במדור ההיסטורי שלנו. ב-1958 כבר היתה הונדה יצרנית האופנועים הגדולה ביותר ביפן, אבל הפריצה הגדולה לשווקי חו"ל טרם התחוללה. הסופר-קאב C100 (שם תמוה לכלי בעל מנוע בנפח 49 סמ"ק, יש להודות) היה חוד החנית: לא שפיץ מרשים במיוחד, אולי, אבל יעיל להפליא. בניגוד למקובל באותם ימים בכלים קטני-נפח עממיים, הוא צוייד במנוע 4 פעימות במקום 2 פעימות; למרות זאת היה ההספק מכובד, 4.3 כ"ס, כך שהביצועים היו סבירים בהחלט והכלי דגדג 65 קמ"ש. המנוע הארבע-פעימתי היה מתורבת, שקט וחסכוני, והעיקר – יכל לפעול לנצח מבלי להתקלקל. בנוסף, הונדה השכילה לצייד את הסופר-קאב בתיבת הילוכים חצי-אוטומטית, כך שלא היה צורך לתפעל מנוף-מצמד. היום, כאשר כל הקטנועים בעולם מצויידים בתיבות-ואריאטור רציפות, הדבר נראה לנו טבעי; בסוף שנות ה-50 זו היתה מהפכה. עוד פרטים שהקלו על החיים היו מבנה Step-through (שהתאים, כמובן, לבנות המין היפה), ומגיני-ברכיים מובנים שעזרו קצת להגנה על הרוכב בעת גשם. בתכנונו של הסופר-קאב הקפידה הונדה גם על טכניקות-ייצור יעילות וזולות, מה שאפשר לה להציע אותו לציבור במחיר נוח. אם כך מה היה לנו? כלי שקט, נעים ותרבותי, תחבורה עירונית אידאלית, במחיר שווה לכל נפש ועם אמינות מוחלטת. ב-1959 היה הסופר-קאב הדגם הראשון שהונדה יצאה לארה"ב, ושלוש שנים לאחר מכן הוא כיכב בקמפיין-הפרסומת המפורסם שהחדיר את הונדה לתודעת הצרכנים האמריקניים תחת הסיסמה You meet the nicest people on a Honda. במודעות הפרסומת נראו עקרות-בית, זוגות צעירים, הורים וילדים – כולם אנשים נחמדים למראה ושגרתיים כמו השכנים מהבית הסמוך – רוכבים על סופר-קאבים. מאז ועד היום לא היה מהלך פרסומי שהצליח לשנות באופן כה מוחץ את תדמיתם של אופנועים. אמהות שלא היו מעלות על דעתן להעתר לבקשת בנם בן הטפש-עשרה לרכוש עבורו אופנוע החלו לפתע להסכים – "כל עוד זה הונדה". הסופר-קאב הפך למתנה פופולרית לימי-הולדת וחג-המולד. הוא הפך מאמצעי-תחבורה למוצר-צריכה. ההצלחה הביאה את הונדה לשאוף עוד יותר גבוה, וזמן קצר לאחר מכן הפכה להיות החברה הזרה הראשונה שנותנת חסות לערב האוסקר. היא שלמה סכום-עתק עבור הזכות לפרסם במהלך הפסקות השידורים, בהם צפו אז כ-70% או יותר (!) מהציבור האמריקני. עצם העובדה שהונדה עשתה זאת יצרה ענין בפני עצמה ומשכה תשומת-לב – והפרסומות עצמן (בהן כיכב, מיותר לציין, הסופר-קאב) היו הצלחה אדירה. התגובות היו גורפות, כאשר אנשים שלפני כן לא היו מעלים על דעתם לשקול רכישת כלי דו-גלגלי החלו להתענין בתופעה החדשה. מכל רחבי ארה"ב פנו אנשים להונדה בבקשה להפוך לסוכניה. למעשה, להונדה היה ביד מוצר מסוג חדש, עם שוק בעל פוטנציאל ענק – והיא הצליחה לשווקו באופן שהפך לדוגמא ומופת. והכל בזכות, בסופו של דבר, טוסטוס קטן. הסופר-קאב הצליח, במו גלגליו, להפוך על פיה את תדמית האופנוען העבריין והפרוע, והציב במקומה תדמית נקייה, בריאה וידידותית. ענף שלם הרוויח מכך, כמובן, אך הונדה יותר מכולם. הכלי הקטן והפשוט הפך את הונדה ליצרנית הדו-גלגלית הגדולה בעולם, עד עצם היום הזה – והעניק לה את הבסיס הכלכלי האיתן כדי לפרוץ לתחום המכוניות. לא רע בשביל 49 סמ"ק, הא? דגם 2006 של הסופר-קאב שונה במעט מהמקורי. המנוע, בעל שסתומים עיליים במקור, הוא כיום בעל גל-זיזים עילי יחיד (אבל עדיין מסתפק בשני שסתומים לצילינדר ובקירור אוויר). אבל הוא עדיין מצוייד באותו מיתלה קדמי מיושן ובבלמי-תוף, המבנה המכני זהה, והעיצוב כמעט לא השתנה במרוצת כמעט 5 עשורים. פשוט מדהים.