המדור הפעם הולך הרחק לאחור לסוף המאה ה-19, ומפשפש במקורותיה אפופי ערפל-ההיסטוריה של המכונית. בתחילת שנות ה-90 של אותה מאה החליט קרל בנץ (שחברתו עתידה היתה לחבור לדיימלר שנים מאוחר יותר כדי ליצור את מרצדס-בנץ), האיש שהוציא את הפטנט הראשון על מכונית כמה שנים קודם לכן, כי ברצונו לייצר כלי-תחבורה קטן וזול יותר ממה שייצר עד אז. התוצאה היתה ה-Velocipede, או בשמה המלא Benz Patent Motor Car Velocipede – ובכינוייה הנפוץ, פשוט Velo. המכונית הוצגה לראשונה דווקא בתערוכת שיקגו ב-1893, ועתידה היתה להפוך למכונית הסדרתית הראשונה בהיסטוריה: היא יוצרה בין 1894 ל-1902 בכ-1,200 יחידות. בחינת מאפייניה ונתוניה של הוולו מספקת הצצה מרתקת על הטכנולוגיה של פעם – וממחישה לנו עד כמה התקדמנו בתקופה כל-כך קצרה. הוולו תוכננה להיות קלה, עמידה, זריזה ולא-יקרה, ועמדה היטב – גם אם לא באופן מלא – בקריטריונים הללו: היא נמכרה תמורת 2,000 מארק בגרסתה המקורית, מחיר לא ממש עממי. אפשר בהחלט לומר כי נוסדה כאן מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה – במיוחד כאשר אנו למדים כי גרסאות מאוחרות יותר של המכונית הציעו רשימה של אופציות, חלקן לא בדיוק זולות. נשמע מוכר? וזו היתה באמת מכונית קטנה, כפי שניתן ללמוד מהתמונה הראשית בה היא נראית יחד עם הויקטוריה, שיוצרה במקביל אליה באותה תקופה. אורכה היה 2.25 מ', עם בסיס גלגלים של 1.34 מ' ומפשקי גלגלים קדימה ואחורה של כמטר אחד. עם שילדת עץ בעלת חיזוקי ברזל, חישוקים דקיקים, צמיגי גומי מלאים, סרנים קשיחים ומיתלי קפיצי-עלים פרימיטיביים, היא שקלה 280 ק^ג בלבד – פחות ממחצית משקלה של הויקטוריה. המשקל הצנוע עדיין היווה משימה לא קלה עבור המנוע, בעל צילינדר יחיד בנפח 1,045 סמ^ק (עם ממדי בוכנה ריבועיים, למרבה הפלא – המהלך והקוטר היו זהים, 110 מ^מ) אשר הפיק 1.5 כ^ס צנועים ב-450 סל^ד. היום מנוע שכזה היה מן הסתם חסכוני להפליא, כך שתכולת מיכל הדלק של 18 ליטרים נראית נדיבה למדי – אבל צריכת הדלק עמדה על כ-7 ק^מ לליטר. המנוע הותקן מאחור, והותנע על-ידי סיבוב גלגל התנופה הגלוי לעין, כפי שניתן לראות היטב בצילומים. כוח המנוע הועבר קדימה לדיפרנציאל באמצעות רצועות, ומשם לגלגלים לצירים רוחביים ואחורה לגלגלים דרך שרשראות-הינע. תיבת ההילוכים כללה שתי מהירויות קדמיות, אבל לא הילוך אחורי. המהירות המירבית? 20 קמ^ש. כנראה שאי אפשר לומר עליה שהיא היתה הסופרמיני הראשונה... ב-1,896 הופיעה גרסה משופרת, Comfortable, עם תג מחיר של 2,500 מארק. הספק המנוע שנפחו לא השתנה עלה ל-2.75 כ^ס, ב-600 סל^ד, וההתנעה הפכה לנוחה בהרבה כאשר התבצעה באמצעות מנואלה. כאן כבר ניתן היה לקבל צמיגים פנאומטיים בתוספת של 350 מארק, ועוד 200 מארק סיפקו תיבת הילוכים פלנטרית עם שלוש מהירויות קדמיות – ואחת לאחור. המהירות המירבית כבר הגיעה ל-30 קמ^ש. וכן, אופציות-נוחות נוספות לבעלי כיסים עמוקים אפשרו, למשל, רכישת ^מגן התזה^ (מן הסתם למניעת השפרצת בוץ ומי-שלוליות על הנוסעים) העשוי עור בתוספת של 200 מארק, ושמשיה תמורת 100 מארק. בשלב זה כבר נחשבה הוולו למהודרת ואלגנטית, והמחישה את יכולתו של בנץ ליצור מכוניות איכותיות ומוקפדות. מתיחת-פנים שבוצעה ב-1900 – מבלי שבנץ ידע שכך עתיד להקרא התהליך שנים רבות לאחר מכן – העלתה את תקרת הסל^ד ל-700, ואת ההספק ל-3 כ^ס. התיבה הפלנטרית כבר הפכה לציוד תקני. שנה מאוחר יותר הגיע המנוע ל-3.5 כ^ס, כמעט פי שניים-וחצי מהמקור – עדיין ללא שינוי נפח. הוולו הוכיחה לעולם כי יש דרישה לאמצעי תחבורה ממונעים, והראתה את הכיוון העתידי בו עתידים כולנו לפסוע. היא גם סללה את הדרך עבור ייצור בקנה מידה גדול. במונחים של היום, ייצור 1,200 יחידות בתקופה של 8 שנים לא נשמע המוני, אבל צריך לזכור כי אנו מדברים על עולם אחר, על תקופה בה המכונית עדיין היתה לא יותר מאשר קוריוז נדיר בעולם של רכבות ועגלות-סוסים. לכן שמור לוולו הקטנה והצנועה מקום של כבוד בהיסטוריה של המכונית.