זוללי הסולר משאירים את התדמית האיטית והרועשת הרחק מאחור בשנים האחרונות. לפני פחות משלושה חודשים ניצחה לראשונה מכונית דיזל במרוץ סיבולת (ה-R10 של אודי) ובאוגוסט הקרוב יעמוד שיא המהירות למכוניות הדיזל בסכנה. חברת JCB, שידועה יותר כיצרנית ציוד מכני-הנדסי, עומדת מאחורי ההתקפה על השיא וותיק, כמעט עתיק, שנקבע עוד ב-73 ועומד על 235.756 מייל לשעה (או כמעט, ממש כמעט, 380 קמ^ש). לטובת הפרויקט גויסו כמה מהשמות המוכרים בתחום שבירת שיאי המהירות – הנהג יהיה אנדי גרין, שמחזיק בשיא המהירות הקרקעי והיחיד שחצה את מחסום הקול במכונית, וגם ריצ'רד נובל, שתכנן לא מעט שוברות שיאים בעבר, נמנה על צוות הפרויקט. נובל הוא גם זה שקבע את המטרה המוצהרת – 300 מייל לשעה (483 קמ^ש). גם המיקום לקוח ממיתולוגית המהירות – אגם המלח של בונווויל, אחד האתרים הפופולאריים לניסיונות שבירת שיאי מהירות. וכדי להגיע למהירות כזו, צריך כח, הרבה כח. על המחלקה הזו אמונים שני מנועי JCB444, שעברו טיפול סטרואידים ^קל^. בדרך מהצמ^ה לשיאנית בפוטנציה צמח ההספק יותר מפי חמש וכל מנוע מספק כעת לא פחות מ-750 כ^ס (ו-153 קג^מ...). נתון ההספק לא רק מכובד בפני עצמו, אלא שמדובר גם בשיא ההספק הסגולי (הספק לליטר) למנועי דיזל – 150 כ^ס לליטר – וכל זה ממנוע ארבעה צילינדרים צנוע שהחל את דרכו בטרקטור... אפילו מנוע המרוץ של אודי לא התקרב לנתונים הללו (אם כי יש לזכור כי המנוע של אודי נדרש גם לאמינות, נקודה שולית בניסיון לשבור שיא מהירות). ה^דיזלמקס^ של JCB מעוצבת במיטב המסורת של המתמודדות על כתר שיא המהירות – שטוחה, ארוכה (9 מטר – כפול ממכונית משפחתית ממוצעת) ובעלת קווים אירודינמיים. עם הספק כולל של 1500 כ^ס, נראה כי לא תהיה לאנשי JCB שום בעיה לעמוד במטרה שהציבו לעצמם. ורק כדי להכניס דברים לפרופורציות – מכונית מונעת בנזין חצתה את קו 300 המייל לשעה כבר בשנת 1935 (הציפור הכחולה של מלקולם, שהונעה ע^י מנוע V12 של רולס-רויס שיועד במקור למטוסים), וכיום השיא עומד על 413 מייל לשעה (665 קמ^ש).