השבוע חל יום האשה הבינלאומי, וזו הזדמנות מצויינת להכיר את אחת המכוניות הבודדות בהיסטוריה שכוונו ייעודית לנשים. גווני ורוד, תאי אחסון מיוחדים לחפצים נשיים... התיאור הזה נשמע כשייך למכונית של בארבי. אבל ב-1955 הציגה דודג' מכונית עם המאפיינים האלו בדיוק, שיועדה ספציפית למין היפה – מכונית שענתה לכינוי La Femme (מבוטא "לה פאם") דהיינו "האשה". לא ברור מדוע נבחר שם צרפתי, דווקא. אולי כי זה התקשר לעולם האופנה ונשמע יותר שיקי. כדי להבין את הרקע ליציאה המוזרה הזו צריך ללכת אחורה, לתקופת מלחמת העולם השניה. עד המלחמה היה לאשה האמריקאית תפקיד ברור במוסד המשפחתי: להיות עקרת בית. לאחר שבזמן המלחמה נאלצו הנשים שנשארו בבית לעסוק במלאכות גבריות ולמלא תפקידים שבאופן מסורתי היו שייכים לעולם הגברי, השתנתה תמונת המצב החברתית ומעמדה של האשה השתנה. זאת ועוד: הפריחה הכלכלית בעשור שלאחר המלחמה הביאה לעליה ברמת החיים – ולגידול עצום בתופעת הפרברים: שכונות ענק חדשות שקמו מחוץ למרכזי הערים, והפכו לחלום הבורגני של המשפחה האמריקנית. חלק מהתופעה היה גם העלמות החנויות הקטנות והשכונתיות ועלייתם לגדולה של מרכזי הקניות הענקיים. המשמעות של התהליך הזה היתה צורך גובר באמצעי תחבורה נוספים למשפחה. נשים כבר לא הסתפקו בלקחת את המכונית של הבעל מפעם לפעם, ועליית רמת החיים אפשרה רכשית מכונית שניה במשפחות רבות; מכונית שיועדה לשימוש האשה. מחלקת השיווק של קרייזלר זיהתה את הפוטנציאל הטמון בקהל-היעד הנשי החדש והגדול. ב-1954 הציגה קרייזלר צמד מכוניות קונספט, La Comte ו-La Comtesse – הרוזן והרוזנת. עבור חלק הנשי בזוג נבחרו גווני ורוד ואפור, כדי לחזק את הדימוי הנשי. תגובות חיוביות מצד הציבור הביאו את ראשי קרייזלר להחלטה ללכת על גרסת ייצור, וחטיבת דודג' קיבלה את המשימה. המכונית הסדרתית הושקה ב-1955. בניגוד למה שניתן לחשוב באופן טבעי, התוצאה לא היתה מכונית קטנה ו"נשית" במושגים של היום, כמו נניח סמארט או פיז'ו 206 CC. כבסיס שימשה גרסת שתי דלתות של הדודג' קאסטום רויאל, ספינת הדגל של המותג באותה תקופה – מכונית גדולה ומפוארת עם מנוע V8 אמריקני למהדרין בנפח 5.7 ל', כ-300 כ"ס, תיבה אוטומטית "פאוורפלייט" (עם שני הילוכים, אגב), הגה כוח ופריטי חשמל בשפע. למעשה, ה-La Femme כלל לא היתה דגם בפני עצמו אלא חבילה אופציונלית (שעלתה, אגב, 143$ בדיוק), זאת למרות שהמכונית זכתה לכינוי עצמאי משלה. הפניה לאשה נעשתה באמצעים צנועים למדי – שום דבר דרמטי: צביעה חיצונית בגוונים מעודנים של לבן, ורוד ולבנדר (שזה, לטובת קוראינו הגבריים, מין סגול בהיר), בדי ריפוד רכים ונעימים, באותם גוונים וסט אבזרים מקורי שכלל שכמיית-גשם, כובע תואם ותיק יד. המכונית צויידה בתאי-אכסון יעודיים לפריטים הנ"ל, באחורי המושבים הקדמיים, ו... זהו בערך. בשנתה השניה, 1956, קיבלה המכונית צביעה עוד יותר אקסקלוסיבית ותא נוסעים עוד יותר מוחצן שכלל, למשל, ריפוד-תקרה עם נצנוצי זהב... אבל זה לא עזר במיוחד. זו היתה גם שנתה האחרונה של הלה-פאם, שלא היתה הצלחה מסחרית מסחררת. דודג' לא פרסמה נתוני מכירה נפרדים עבורה, אבל ההערכה היא שבשתי שנותיה נמכרו כ-2,000-2,500 יחידות בלבד. הפעם הבאה בה יצרן מכוניות ניסה לעשות משהו לטובת נשים היתה ב-2004, כאשר וולוו הציגה את ה-YCC – מכונית קונספט שתוכננה על-ידי נשים, עבור נשים. הפרט הפיקנטי ביותר בה היה מכסה מנוע שאינו מיועד לפתיחה אלא על-ידי מכונאי וולוו מוסמך... איפה הפמיניסטיות כשצריך אותן?