כמה קצר הזכרון שלנו. המכונית המופיעה כאן יוצרה לפני פחות מ-10 שנים, והיא היקרה והאקזוטית ביותר שבנה היצרן שלה אי-פעם. ולמרות זאת, קשה למצוא עליה נתונים בדוקים וחד-משמעיים... פחות מ-10 שנים! הסיבה העיקרית לכך פשוטה: אנחנו מדברים על מכונית מאד, מאד נדירה. הדעה הרווחת היא שיוצרה רק אחת כזו, ולשמעשה היא בכלל לא נמכרה. בפועל זה כנראה לא בדיוק ככה... קצת רקע היסטורי. ובכן בעשור הנוכחי המונח "מכונית-על" סובל משימוש יתר מצד אחד, ומצד שני זוכה לעדנה יוצאת-דופן. זה התחיל עם ההפצצה של פרארי, פורשה, מרצדס ופורד עם האנזו, הקאררה GT, ה-SLR-מקלארן וה-GT, והמשיך עם האסקארי KZ1, הקוניגסג CCR והויירון. על הפרק נמצא דור חדש של מכוניות קיצוניות דוגמת הקאפארו T1. מדי שני וחמישי אנו מתבשרים על עוד מכונה אקזוטית שמגיעה מברזיל, או דרום-אפריקה, או אלבניה. באופן טבעי אנו נוטים לסגוד למכוניות כאלו – אבל שוב, הזכרון הקולקטיבי שלנו קצר. אנו שוכחים כי במחצית השניה של שנות ה-90, זכה העולם המוטורי לרצף מדהים של מכוניות שהמילה "אקזוטיות" פשוט אינה עושה עמדן חסד. מכוניות אולטרא-יקרות, בייצור סופר-מוגבל, שייצורן לא נבע מהסיבות הרגילות. באותן שנים הונהגה קטגוריית חדשה במירוצי סיבולת דוגמת הלה-מאן, שכונתה GT1. מעבר למגבלות טכניות כאלו ואחרות, נדרשו היצרנים לבנות לפחות מכונית אחת חוקית לכביש על בסיס גרסת המירוץ. דרישה זו הביאה למכוניות אקזוטיות עם תגי מחיר של מיליון דולר ומעלה, כשהדוגמה המוכרת ביותר היא המרצדס CLK-GTR. קטגוריה זו לא האריכה ימים, אבל בזכותה זכינו לכמה יצירות מוטוריות נדירות, בכל מובן. ניסאן הכריזה עוד בסוף 1996 על כוונתה לייצר מכונית-על חדשה, שתיועד לכביש ולמסלול. גם על פי קנה-מידה של היום המפרט היה אקזוטי, עם מנוע V8 שמקורו במכוניות מירוץ של ניסאן מתחילת שנות ה-90, ומרכב סופר-נמוך העשוי ברובו מסיבי פחמן. חברת TWR של טום ווקינשו היתה זו שקיבלה את משימת התכנון של המכונית החדשה, שזכתה לכינוי R390 GT1, וההבדלים בין גרסת המסלול לזו המיועדת לכביש באמת אינם גדולים. עד עצם היום הזה מדובר בדגם המהיר והיקר ביותר שניסאן ייצרה אי-פעם. גרסת המירוץ היתה מוכנה בזמן למירוץ לה-מאן של 1997 והיתה בהחלט מהירה, אך שתים משלוש המכוניות שהשתתפו לא סיימו, והשלישית דורגה במקום 12. במירוץ של 1998 התייצבו ארבע מכוניות, עם שיפורים אוירודינמיים שהתבטאו בין היתר בזנב ארוך יותר ליצירת יותר כוח הצמדה. ניסאן אמנם לא ניצחה, אך זכתה להישג נאה כאשר כל ארבע המכוניות סיימו בעשיריה הראשונה – כולל מקום שלישי ופודיום מכובד. וכאן הגיעה עונת השפע של ה-GT1 לסיומה. ה-FIA שינתה את התקנות וביטלה את הקטגוריה. רוב התמונות המופיעות כאן הן של מכונית-הכביש האחת והיחידה (הכחולה) שנבנתה לעונת 1998, עם זנב ארוך התואם את גרסת המירוצים. רוב המקורות מדברים על ה-R390 הזו, ומספרים –בצדק – כי בפועל מעולם לא נמכרה; היאשמורה כיום באחד המחסנים של ניסאן ביפן. אבל לא היתה זו היחידה. הרי לפי התקנות היתה ניסאן חייבת לבנות מכונית עוד לעונה הקודמת, והיא אכן עשתה זאת – המכונית האדומה קצרת-הזנב המופיעה כאן בתמונה בודדת. ממנה יוצרו, ככל הנראה, יותר מאחת והיא כן נמכרה. קיים ספק גם לגבי המפרט הטכני המדוייק. רוב המקורות מדברים על צמד מגדשי טורבו ששודכו למנוע ה-V8 בנפח 3.5 ל', כך שההספק המירבי היה 550 כ"ס – על משקל של כ-1.1 טון בלבד. אבל בחלק מהפרסומים של ניסאן עצמה מדובר על גרסה אטמוספירית של אותו מנוע, עם כ-350 כ"ס. יתכן כי המכוניות הראשונות קצרות-הזנב של 1997 היו בעלות מנוע כזה, ואולי ניסאן עצמה שינתה את דעתה. כך או כך, אין ספק כי ה-R390 GT1 היא הניסאן הנדירה והמעניינת ביותר שיוצרה אי פעם – ומי יודע, אולי ביום מן הימים יוחלט להוציאה מהמחסן בו היא שוכנת ולהציגהלראוואה במוזיאון כזה או אחר, לשמחת כולנו. נתונים טכניים עיקריים (גרסת כביש, 1998): מנוע V8 טווין-טורבו, 3.5 ל', 550 כ"ס, 65 קג"מ; תיבה סקוונסיאלית 6 הילוכים; בסיס גלגלים 2.72 מ', אורך 4.72 מ', רוחב 2.00 מ', גובה 1.14 מ', משקל 1,100 ק"ג; צמיגים קדמיים 245/40-18, אחוריים 295/35-19; מהירות מירבית משוערת 320 קמ"ש; 0 ל-100 קמ"ש (משוער): כ-4 שנ'