ניתן בקלות לחשוב כי המכונית המופיעה כאן היא גרסה פרימטיבית-משהו לרכבו של באטמן – אלא שהיא הופיעה ב-1938, שנה לפני שהגיבור המיתולוגי ההוא הופיע לראשונה מעל דפי קומיקס. אפשר גם לטעות ולחשוב כי מדובר במכונית-קונספט מוקדמת, או אולי שריד מאיזה סרט מדע-בדיוני פרימיטיבי. אבל לא. מכונית זו היא ה^פאנטום קורסייר^, נסיון אמיתי ליצור מכונית חדשנית ושונה, שנבנתה מתוך כוונה של ממש להציעה למכירה לציבור הרחב – כך, כמות שהיא, גדושה בפתרונות יוצאי דופן וראייה כוללת שהקדימה את זמנה בדורות שלמים. מאחורי המכונית עומד ראסט היינץ (Rust Heinz), שבגיל 23 בלבד החליט לבנות את ^מכונית העתיד^. אם שם המשפחה נראה לכם מוכר, יש לכך סיבה טובה: היינץ היה יורש אימפריית המזון והרטבים המוכרת, החברה שמחזיקה בין היתר בלמעלה מ-50% משוק הקטשופ האמריקני. משאבים כלכליים, כפי שניתן להבין, לא חסרו לו. כבסיס מכני שימשה מכונית קיימת, קורד 810, שהיתה בעלת השלדה שנחשבה אז למתקדמת ביותר בין המכוניות שיוצרו בארה^ב – כולל מיתלים נפרדים לכל הגלגלים (בעידן של סרנים אחוריים קשיחים, להזכירכם), ו... הנעה קדמית! גם המנוע נלקח מאותו דגם, V8 בנפח 4.7 ל' (מתוצרת לייקומינג), אך שופר באמצעות מגדש-על כדי להפיק 190 כ^ס במקום ההספק המקורי הצנוע של 125 כ^ס. תיבת ההילוכים המקורית גם היא היתה חריגה: ארבעת ההילוכים הוחלפו באמצעות פיקוד חשמלי, אבי-אבות הטיפטרוניק אם תרצו. ואם המפרט הטכני יוצא-דופן, כל היתר שייך למה שניתן היה להגדיר אז כמדע בדיוני. היינץ שכר את שירותיה של סדנת עיצוב אמריקנית ידועה באותם ימים, Bohman & Schwartz, כדי ליצור מרכב יוצא דופן, שונה בתכלית ממה שהיה מקובל בעולם הרכב של אותם ימים ואשר מזכיר, לפחות ברמה העקרונית, את החדשנות העיצובית של הסיטרואן DS (ובאמת סליחה אם אני דורך כאן על כמה פרות קדושות). העיצוב האוירודינמי פותח בסיוע מנהרת-רוח, דבר נדיר ביותר באותם ימים, ובזכות זאת הספיקו 190 כוחות-הסוס שלה למהירות מירבית של 185 קמ^ש – למרות משקל עצמי של יותר משתי טונות (זאת, אגב, למרות השילוב יוצא-הדופן של אלומיניום בחומרי המרכב). לטובת האוירודינמיות ויתר היינץ על משטחי-מפתן (Running Boards) או כנפיים נפרדות, שהיו אז חלק בלתי-נפרד מכל מכונית; אפילו ידיות פתיחה לדלתות לא היו – הפתיחה נעשתה על-ידי מנגנון מכני שהופעל על-ידי לחיצה על כפתורים חיצוניים, או מתוך תא הנוסעים באמצעות לחצנים בקונסולה. לחצנים אלו גם פתחו חלק מגג, להקלת הכניסה והיציאה. היינץ שם דגש רב על בטיחות – עוד סעיף יוצא-דופן באותם ימים: השמשה הקדמית היתה חסינת-התנפצות, ותא הנוסעים כולו דופן בשעם וגומי להגנה על הנוסעים בעת תאונה (וגם לבידוד רעשים, עוד נקודה שהיתה חשובה להיינץ). הנוסעים ישבו בתצורה בלתי-שגרתית אף היא: ארבעה במושב-ספסל קדמי, ושניים נוספים במושב אחורי שפנה לאחור – מן הסתם, פרט הכרחי בשל העיצוב: גובה המכונית היה 1.47 מ' בלבד, והגג המשתפל הגביל את מרווח הראש כאשר הנוסעים האחוריים ישובים באורח קונבנציונלי. עוד פרטים ראויים לציון: המיתלים צוידו בבולמי זעזועים מתכווננים – לפני כמעט 70 שנה! רשימת האבזור כללה מעין מערכת בקרת-אקלים מבוקרת תרמוסטט, פנסים קדמיים רבי-עוצמה יחד עם פנסי ערפל, רדיו רב-ערוצי ומחוונים בעלי תאורה בלתי-ישירה, כולם מאפיינים מתקדמים ב-1938. ואם כבר הזכרנו מחוונים, המכונית צוידה בשפע יוצא-דופן מאלו, כולל כמה חריגים ביותר: מד טמפרטורת שמן, מד ואקום במערכת היניקה, מעין אקונומטר שסיפק חיווי על יעילות הבעירה במנוע, מצב המצבר, ברומטר ואף מד גובה. הקורסייר העתידנית היתה אחד המוצגים הראשיים של היריד העולמי בניו-יורק ב-1939, שם הוצגה כ^מכונית המחר^ – אבל להיינץ היו תכניות להפוך אותה למכונית ההווה. הוא תכנן ייצור סדרתי של המכונית, במחיר-יעד של 12,500 דולר – מעל ומעבר למחירה של מכונית-יוקרה טיפוסית באותם ימים. אבל עוד לפני שהספיק להוציא את תכניותיו אל הפועל נהרג באופן טראגי, ובכך מצא הפרוייקט את סופו המוקדם. אב-הטיפוס הבודד של הפאנטום קורסייר שרד עד עצם היום הזה, ולאחר שעבר מספר ידיים מצא את מקומו במוזיאון המכוניות הלאומי של ארה^ב, ברינו שבנוואדה. הקורסייר היא אחד ממוצגי-הדגל במוזיאון, וערכה כיום נאמד בלמעלה ממיליון דולר. נסיים בקוריוז: האמירה האהובה על ה.ג'. היינץ, מייסד האימפרייה הנושאת את שמו וסבו של ראסט היינץ, היתה כי ^כוח-הלב עדיף על כוח-סוס^ – פילוסופיה שהיתה הבסיס להקמת עסקיו. כמה אירוני היה אילו נכדו היה מצליח לממש את חזונו: המכונית המתקדמת ביותר בעולם – מבית היינץ...