בתחילה, היו אלו העיניים שהוכו בתדהמה. מתגלגלת מהחנייה, יצאה ה-Z1 אל אור השמש העזה, וכל הופעתה נוצצת בירוק מתכתי - מהממת אותי, משתקת את תומר. הרחוב השתתק, הסביבה כאילו התרוקנה. קווים מגרים, פרופורציות מושלמות, הופעה מכונסת ושלוחה לקרב, ניקיון מוחלט של עיצוב, אותה מקוריות של דלת הגולשת אל תוך עצמה.
לאחר מכן בא המגע, משולב בריח עור. ליטוף חושני בהגה ותחושת הגב שכמעט ננעל במושב העור הספורטיבי סיפרו כי אלו יהיו בני לוויה נפלאים לנהיגה בכבישים מתפתלים; רפרוף כף יד על משטחי העור הכמעט-שחור והעברת גב היד על העור הרך בגוון בז‘ אמרו כי ה-Z1 היא גם מכונת בריחה נפלאה מהעולם המפויח שמסביב.
האצת המנוע מעל ל-4500 סל"ד שיגרה לאוזניים צליל חד, מתנגן, אחיד באופיו אך גם מרוסק ומחוספס בצבעו. מין זמרה שהיא גם תרועה. הרוח שרקה והגוף הצטמרר מרוב התרגשות, כאשר ה-Z! יצאה מהעיר אל הכבישים הנידחים.
רק חוש הטעם יצא חסר ב-Z1, אבל מה שכל החושים האחרים סיפרו יצר הרבה, ובו-זמנית בנה חלק מההנאה החושנית שבנהיגת ה-Z1 - וכל העושר הזה היה רק חלק ממה שיש ל-Z1 להציע לנהג. כי הרודסטר הזה הוא אוטו שכיף לנהוג אותו, לא רק בגלל שהוא כל-כך מגרה את החושים, אלא בגלל שעצם יכולתו, עצם הנהיגה בו היא חוויה חושנית טהורה.
"תראה", אמרתי למ‘ (לא מהשב"כ, מה-Z1) בתוך הרוח, חש את ה-Z1 חודרת לגוף, "היום, כמעט לא עושים מכוניות כאלו שעושות ככה לנהג".

זמן עבר
קצרים ומרתקים היו ימיה של ה-Z1. עם הפנים למיחזור - חלוציות של ממש בתעשיית הרכב - הוצג הרודסטר הזה, עם הרבה פלסטיק במרכב, כאבטיפוס בקיץ 86‘, ושנה מאוחר יותר, בפרנקפורט, בגרסת הייצור הסופית שלו. עוד שנה חלפה, וה-Z1 החל לרדת מפס הייצור. זה מצדו פסק ממהלכו שלוש שנים מאוחר יותר, ב-91‘.
ותתפלאו, יש הרבה מהמשותף בין ה-Z1 של ב.מ.וו מ-86‘ ובין ה-XK120 של יגואר מ-48‘ (אוטו 204) - שני רודסטרים מקוריים. כי-כן, גם כאן קיבל צוות תכנון - ב.מ.וו-טכניק - רשיון לבניית רכב מקורי, חופשי ממגבלות שוק ושיווק; גם פה התבססו על מכלולים מכניים קיימים (ב-Z1 הבסיס הוא סדרה 3, E30); גם במקרה זה החומר ממנו יוצר המרכב היה חדשני לזמנו בייצור רכב ודרש טכניקות ייצור מקוריות; גם כאן הייצור היה מוגבל למעט שנים; ובשני המקרים מדובר במכונית שעיצובה ביטא באופן מובהק את רוח זמנה - ולקח אותה קדימה, מותירה אותה כמושא חלומות לאוהבי רכב.
הדו-מושבית הזאת הייתה כמו כל רודסטר מצויה, בכל הקשור לגג הבד המתקפל, לתא המטען הזעיר או לתכנון תא הנוסעים התכליתי. אלא שה-Z1 נבדלה מאחיותיה בעיצוב מקורי ומבריק עם חזית חדה ונמוכה - כאשר "הכליות" של ב.מ.וו נמצאות למטה, כמעט לוחכות את הכביש, מוצנעות בשחור אך מתריסות בנוכחות אגרסיבית. לכך מצטרפת ערכת פנסים מרהיבה המשתלבת מעשה חושב במכסה המנוע. האחוריים הקצרים והמוגבהים מעניקים כוחניות במידה לב.מ.וו. זאת נראית במבט מהצד קצרה מאוד, תכליתית ביותר וחץ החרטום המונמך נראה אפילו בעמידה כמו מהירות מופרזת בעליל.
לא רק החלון יורד אל תוך הדלת. גם חציה העליון נבלע בתוך זה התחתון, מאפשר כניסה ללא פתיחת דלת - לאחר לחיצה על כפתור בית המפתח - מחייב הרמת רגל חיננית. תכנון זה משפר משהו את החוזק המבני, בעיה שבאה מהבית ברודסטרים מן השורה, חסרי גג קשיח (ל-Z1 קשת התהפכות אינטגרלית). ולא, זה לא רק התקן-כניסה-שומר-קשיחות; נהיגה כאשר הדלת מונמכת היא חוויה מהממת לאלו שבפנים, חוויה וויזואלית לאלו שבחוץ (שלא לדבר על החלומות שאחרי).
ומרכיב שהיה גם מסר הוא החומר. פלסטיק. מודרני, מתמחזר, קל-משקל (הפלסטיק; בדיעבד, לא האוטו). הפלסטיק, כך ב.מ.וו, היה למעשה רק הלבוש. העיקר היה בשלדת פלדה וברצפה העשויה חומרים מרוכבים, מרותכים עם אבץ. ב.מ.וו הציבה את מנוע ה-2.5 ל‘ שלה - לא הוצעה אופציית מנוע נוספת - מאחורי הסרן הקדמי (ולא מעליו) ויצרה שיווי משקל לפנים/ אחור של 51:49 אחוזים, כאשר מבנה השלדה והחומר מורידים את מרכז הכובד מטה. מאחור, הורכב אחר כבוד סרן ה-Z החדש (אז).
השאר לא היה משהו מדהים, אפילו לא אז. מנוע השישה בטור - אז ובדגם זה עם שני שסתומים לצילינדר - ייצר הספק נאה של 170 כ"ס. אך למרות המבנה הנ"ל, המומנט לא רשם נתון מרגש מדי, שהרי 22.6 קג"מ ב-4300 סל"ד לא ישגרו את עכוזינו בעוז לפנים, לא ירחיבו את האישונים בגיל. והם לא.
הממדים לא רשמו נתונים מדהימים לשעתם או לזמננו - בסיס גלגלים של 244.5 ס"מ ומפשק סרנים של 147/145.5 ס"מ היוו בסיס ל-392 על 169 ס"מ על 127.5 ס"מ. אבל מה שחשוב היה מרכז הכובד הנמוך, וזה על בסיס מיקום המנוע, חלוקת המשקל, מבנה השלדה וממד הגובה אפשרו (באדיבות המתלים והצמיגים, כמובן) כושר פנייה של 1g טבין ותקילין.

בדרך לכאן
"זהו האוטו עליו חלמתי" מספר מ. ה-Z הירוק הוא אחד משני האקזמפלרים של דגם זה המאוזרחים בישראל ועשה לכאן עלייה לפני מחצית העשור בערך. הוא לא באמת נסע הרבה, ה-Z1 של 91‘, ורק עשרים ואחד אלף ק"מ וקצת רשומים אצלו. וטוב שכך. רמת החרדה/אובססיה/שמירה/הקפדה על מצבו של ה-Z1 היא כה גבוהה, עד כי אין ספק כי לבו של מ., למרות שנמנה על הצד הצעיר בסקלת הגילים, לא היה עומד לו. מבחינתו, הכניסה האולטימטיבית הרצויה הייתה בריחוף מעודן, מבלי לגעת בעור בכלל - בזה הבהיר לא ולא.
הוא קרא את הכתבות שנכתבו באוטו על ה-Z1 (שלוש במספר); מכל שלל הדברים שנאמרו בהן, דבר אחד פער פצע בלבו: "כתוב שם שכדי להיכנס ולצאת צריך להישען על המסגרת הקדמית. לא בא בחשבון". ובאמת, מבט לעור הבז‘ הבהיר, הנראה כיום כאילו יצא אתמול מהמפעל, מעלה כי לבם של אהרנוביץ‘/כשר, שכתבו אז, היה גס עליהם. ממש צלם בהיכל.
ואכן, המצב של ה-Z1 הזה הוא נדיר לפי כל קנה מידה. זה אינו אוטו קלסי לאחר שיפוץ מסיבי; זה לא סתם משהו בן 12 שנים "במצב טוב"; זהZ1 שנראה כמעט כאילו גולגל מתערוכת רכב - עם הצגתו. זאת, למרות שנצפה שפשופון בממדי שערה במשטח עור אחד. "שבועיים הייתי בדיכאון", אמר מ, בהפסקה אחת, יורה מבט מזרה-אימה על היד השמאלית שלי, שהייתה שעונה על ההגה; רצועת המתכת של השעון נגעה בו.
בקיצור, למושג "כמו חדש" יש גילום מקורי בדמות ה-Z1.