טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 365 - אוטו

טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 365

זו לא פוליטיקה, אלו ערכים. וגם - האם ניסאן GT-R מהנה לנהיגה?

מעניין, אבל בכל פעם שאני כותב טור שאינו לגמרי מוטורי, אלא עוסק בחלקו בעניינים העומדים ברומו של עולם או לפחות ברומה של ארצנו האהובה (עלי), אני מקבל הרבה יותר תגובות מאשר כשאני עוסק במנועים, גלגלים או משטרת התנועה.
מסקנה אפשרית מעובדה זו היא שהטורים שלי צריכים לעסוק יותר בישראל ופחות במוטוריקה, כי כך אני מגיע יותר לנשמתם של קוראי. אבל הסירו דאגה מליבכם, אני לא עומד לעשות זאת. ובכל זאת, אני חייב תשובה לאותם קוראים שכתבו, בין אם כדי להתלונן ובין אם לשבח.
קורא אחד העלה תלונה מוצדקת על מה שנכתב. זה קורא חרדי, שכתב בכעס שבין הדוגמאות אשר הבאתי לתופעות נלוזות היכולות להגיע מסגידה והתפעלות מתרבות השקר (כל עוד הוא מצליח), התרגיל של ראש הממשלה יכול להוות משל ודוגמה למי שיעלים מיסים, יעבור באדום או יבחר בישיבה במקום עמידת דום ושירות צבאי. על הפסוק האחרון התרעם הקורא ובצדק, ולא לכך התכוונתי. מאחר והתכוונתי להביא דוגמאות לדברים שאינם חוקיים בעוד ש"תורתו אומנותו" מעוגנת בחוק, התכוונתי לאלו הלא חוקיים - המתחזים לתלמידי ישיבה. אני מסכים שזה לא היה ברור ומתנצל על כך.
קורא אחר טען שבין אלפי העובדים בחברת ההייטק בה הוא מועסק, יש מעט מאוד המסכימים לדעתי, ואל לי להביע דעות פוליטיות בטורי. אני מאוד שמח שיש כל כך הרבה הקוראים את טורי בחברות ההייטק - בין אם הם מסכימים לדעתי ובין אם לאו. אך לצערי, האיש לא הבין בכלל את מה שכתבתי והדברים נכתבו בצורה ברורה ביותר.
לא כתבתי בטור ולו מילה פוליטית אחת. אני לפחות לא שמעתי שהשקר הפך לנכס פוליטי של מפלגה זו או אחרת - בארץ ומחוצה לה. נכון, יש פוליטיקאים רבים, גם כאן וגם בחו"ל, שאינם מקפידים על האמת. אבל את זה, לדעתי לפחות, יש להוקיע בכל לשון של הוקעה, את זה יש להקיא מתוכנו אם נרצה חברה בריאה. לא במקרה הבאתי כדוגמת–נגד לתרגילו האחרון של נתניהו, את דוגמת התרגיל ההוא של פרס; ואותו תרגיל של פרס קיבל את שמו, "התרגיל המסריח" על–ידי מנהיג ממפלגתו שלו, יצחק רבין ז"ל. לעומת זאת הפעם העלו תומכיו של המנהיג את התרגיל כדוגמה לגדולתו של המנהיג.
יתכן, וכתבתי את זה, שההבדל הוא בכך שכאן התרגיל הצליח בעוד ששם נכשל. אולם בהחלט ייתכן שקיימת התדרדרות קשה ברמת המוסר וביכולת להבדיל בין טוב לרע במדינתנו. אני מתנצל, אבל כואב לי שהעם שנתן לעולם חוקי מוסר כבירים כמו חוק יום מנוחה לכולם (גם לעבד או לבהמה), או הציווי לומר אמת, מאליל עכשיו את השקר.
על כך ורק על כך התרעתי. אם לדעת הקורא שכתב לי וכל אותם אלפי העובדים לצידו שהתנגדו לדעתי גם הם, זו דעה פוליטית - הם טועים. אני במקומם הייתי שואל את עצמי, איך היו מייסדיה הרוחניים והפיסיים של מפלגת השלטון, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין - מגיבים על התרגיל האחרון של מנהיג המפלגה שהקימו. ממה שאני יודע על שני אנשים גדולים אלו, הם היו משתמשים בשפה הרבה יותר קשה ממני. איש לא היה חושד שהם מתנגדים פוליטית למי שפעם הייתה מפלגת "חירות". בעצם, במשפט האחרון אני כבר לא כל כך בטוח...
לסיום הסאגה הזו, אני מזמין את קוראי התומכים והמתנגדים לדעה שהבעתי בטור הקודם וגם בזה - להגיב ולכתוב לי. רצוי במייל: danny@auto.co.il. הדעות המעניינות, בין אם בעד או נגד, תפורסמנה בקיצור בטור זה בגיליון הבא. עם או בלי אזכור שם הכותב (לפי רצונכם) - וללא כל תגובה מצידי. אני עם זה - גמרתי.
____________________________________________________________________________________________

"אין למכונית הזו נשמה" הגיבו לא מעט אנשים על הנהיגה בניסאן GT–R; רובם אגב, מעולם לא נהגו במכונית... בעיה זו עולה בכתבת ההשקה המתפרסמת בגיליון זה על המכונית ונרמזת דרך השאלה שהפניתי למהנדסי ניסאן: "האם המכונית אינה טובה מדי?". התשובה מופיעה בקצרה בכתבה "זו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקבל". הכתבה ארוכה ממילא, ולכן לא הבאתי את כל דברי המהנדס היפני בשיחה שנמשכה רבע שעה.
שאלתי אותו "ומה בדבר ההנאה מנהיגה?". והוא ענה שעם 570 כ"ס, במכונית שמיועדת לנוע בעיקר על כבישים ציבוריים, לא ניתן לאפשר זריקות זנב בלתי מבוקרות למשל. "אין לנו שליטה על מי שקונה את המכונית. אז לפחות נגרום לזה שמי שיקנה אותה יוכל לשלוט בה ללא קושי". נזכרתי במהנדסי אודי ששינו את מתלי ה–TT הראשונה, כי יותר מדי נהגים לא מנוסים נקלעו לתאונות בשל אובדן אחיזה חד מדי.
אז ארגנה אודי נהיגת מסלול עם שני TT, אחת מלפני השינוי ואחת אחריו, וברור שאהבתי יותר את זו שלפני השינוי. אולם יש בהחלט מצב שהייתי מעדיף לנהוג ביום–יום בזו הנשלטת יותר. אגב, על המסלול, כשה–GT–R נלחצה יותר ועל האספלט הרטוב, אין מצב שמישהו התלונן על חיי הזנב של המכונית הזו. לאחר שהסתגלתי לתנאים ולמסלול, כל כניסה שלי לסיבוב סיכת הראש לווה בזריקת זנב שהפכה לאחר תיקון לדריפט קל לשליטה ומהנה.
אז הנה התשובה לשאלה "אם יש למכונית הזו נשמה?". התשובה היא שיש לה, בנוסף לכוח אימים והתנהגות מופתית, שתי נשמות. האחת, על הכביש הציבורי, נשמה צייתנית להפליא. בקש ממנה לטוס בין נתיבים, לנוע במהירות אימים בכביש המפותל - קיבלת. אך על המסלול יש לה נשמה אחרת. תחרותית להפליא. זו מכונית שאוהבת להיות המהירה ביותר בסביבה. ובואו לא נשכח, שלמרות שוולטר רוהל אמר על ניצחונותיה של מישל מוטון באודי קוואטרו "גם קוף יכול לנצח עם המכונית הזו", הרי שגם הוא עבר להתחרות עליה - ולא נגדה (ולא זכה באליפות...).
____________________________________________________________________________________________

ושוב אנחנו עומדים אין אונים מול הזוועה. ושוב הורים מביאים לקבורה את ילדיהם הפעוטים שנשכחו במכוניות ביום קיץ לוהט. ושוב יש מי שקם ומבקש נקמה, סליחה, עונש מרתיע. כאילו אין די בעונש הנורא מכל שהכה במשפחה.
בשבועות הקרובים אני הולך להקדיש חלק גדול מזמני למחשבה ולהתייעצויות, איך מפסיקים את הדבר הנורא הזו. אשמח לשמוע גם את הרעיונות שלכם.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות