היקב שבהושעיה - אוטו

היקב שבהושעיה

אלמוני, קטן – מקום מקסים לבקר בו. גם בגלל היין, לא רק

התגנבה שמועה לאוזנינו, שבישוב הקהילתי הושעיה, הממוקם בקרבת צומת המוביל, יש יקב ששווה ביקור. מכיוון שהצפון בסוף החורף פורח ומזמין, החלטנו להוסיף יקב זה לרשימת המקומות אותם אנחנו מבקרים. הזמנתי חבר קרוב לביקור המתוכנן. רון ביקר כבר כמעט בכל יקב ישראלי, ואף בלא מעט יקבים מחוץ לארצנו, בביתו ארסנל יין מכובד ויש לו ידע רב בנושא.
 
האמת, לא בנינו הרבה על הביקור ביקב קִטְרוֹן; עסק משפחתי קטן, המופעל על ידי זוג הורים ושמונת ילדיהם. וכך, למרות שהביקור כלל ארוחת צהרים, תכננו אלטרנטיבות, במסעדת יונס למשל.
 
טעינו, ובגדול.
 
 
 
הדרך אל האושר
יקב קטרון, נכון ליום הנסיעה שלנו, לא נמצא בתנ"ך של המטיילים, וויז. תצטרכו להקיש את שם המושב, הושעיה, או לנהוג כפי שנהגנו לנהוג לפני שהגברת וויז השתלטה לנו על ההגה – לחפש במפה. האמינו לי – זה קל. הגיעו למחלף המוביל והמשיכו לכיוון טבריה (כביש 77). 6 קילומטרים אחרי המחלף – ואחרי שעברתם את צומת הלוחם הבדואי (כן, דווקא בצפון) ומאגר המים אשכול, המווסת את מי המוביל הארצי הבאים מהכינרת (שניהם מצפון לכביש) – תגיעו לצומת הכניסה להושעיה הנמצאת בצדו הדרומי של הכביש.  
 
שני קילומטרים אחרי, בכניסה להושעיה, תעמדו מול שער נעול. תצטרכו להתקשר ליקב כדי שיפתחו אותו עבורכם, או להמתין, עם או בלי סבלנות, עד שמישהו שיש לו שלט יעבור ויפתח את השער עבורכם. אל תנסו לעשות זאת בשבתות וחגים; הושעיה הוא ישוב דתי. כשאתם בפנים, פנו בכיכר הראשונה ימינה ואז שאלו.
 
 
 
טעות בהערכה
כבר בכביש המוביל ליקב הבנו שלא הערכנו נכון מה אנחנו עומדים לראות. שורה של עצי זית בוגרים כיוונה אותנו לשער היקב, הגדר מוקפת בכרמים צעירים והם כאן בשביל האווירה. השלט אומר "יקב קטרון, יקב גרוויטציוני". רון שיודע הכול מסביר לי שזו שיטת ייצור שפגש בבורדו (בסנט אמייון, אם אתם דווקא מתעניינים), בה מטפלים בענבים בעדינות, נותנים להם ליפול בכוח הכובד ומועכים אותם בעדינות עם מכבש הידראולי ידידותי; "החרצנים לא נשברים בתהליך" הוא מוסיף בידענות. נו טוב, בשביל זה לקחתי אותו.
 
בניין אבן גדול מקבל את פנינו ולצידו שתי ענתיקות במצב נהדר. סיטרואן טרקסיון אוואנט בצבע יין (ההיא עם המתלים הנפרדים וההנעה הקדמית הראשונה בעולם) ומשאית שטח יונימוג. אני נשבה מייד בקסמיה של הסיטרואן, ובני הצלם נאנח ושואל: "למה לא עושים היום מכוניות כאלו?", ואין לי תשובה. אסתרק'ה ובתה תירוש מקבלות את פנינו.
 
 
כן, תירוש. לכל אחד משמונת הילדים של אסתרק'ה יש שם הקשור ביין. למשל גפן, כרמל, שריג... "השמות הגיעו לפני העיסוק שלנו ביין" אומרת אסתרק'ה. לפני שתירוש מתחילה להסביר את שיטת הייצור הגרוויטציונית, אני מסתכל מסביב ומתפעם מהאולם המיוחד שאליו נכנסתי, שבמרכזו שולחן זכוכית העומד על שורש הפוך של עץ דקל. מדהים. אחר כך למדתי שעבודות העץ ביקב הזה (אפילו הכיורים בשירותים עשויים עץ זית), התורמים כה הרבה ליופיו של המקום, הם מעשה ידיו של אמן מקומי. את הסיור העבירה בכישרון ובאהבה אמיתית ליין תירוש בת העשרים. האם הכינה בינתיים את ה"גודיס" שילוו את טעימת היין שעוד תגיע.
היקב מרשים, מוקפד ונקי כבית מרקחת בגרמניה. למטה במרתף, ליד שולחן ארוך ביותר העשוי מגזע אחד של אקליפטוס, ניצבות שבעים חביות עץ האלון. אלה מסודרות כחיילים במסדר בקומה אחת שבה מתיישן היין במשך כשנתיים-שלוש. התסיסה נעשית במיכל עץ, ולא נירוסטה. יקב טקרון מייצר 50,000 בקבוקים בשנה, כלומר, זה לא יקב גדול.
 
טעימות
טעמנו שני יינות זניים, קברנה סוביניון וסירה, וגם מספר יינות מִמְסָךְ (בְּלֵנְדּ) שיש להם שמות ארמיים: סומקא, טיגרה, ליקה וכדומה. היינות "רגועים" במובן הטוב של המילה; לטעם שלהם יש עומק והם בעלי גוף מוצק וסיומת ארוכה (בחיי, יש דברים כאלו, תשאלו את רון). הם לא זולים, ובשביל הסומקא למשל, תצטרכו לשבור קופת חסכון. אבל נראה לי שתירוש לא תצטער אם לא תרכשו דווקא סומקא. היא מאוהבת בכל אחד משלושת בקבוקי הסומקא שמיוצרים בשנה (ולא בכל שנה), ומצידה, שיישארו לידה.
טעמנו גם ממנו. וכמו שיודע כל חובב יין, יין גדול הוא עניין נדיר שאין להקל ראש בתוארו – וזה יין ממש גדול, וכל המוסיף גורע. התקרובת שהוגשה ליד היין, כללה מרק, סלטים מתובלנים בעשבי הסביבה, שקדים, סושי, דגים מעושנים ועוד.
 
 
הסביבה – והכביש
אזור זה היה מרכז חשוב לייצור יין בתקופה הרומית ובייחוד הביזנטית (מ-395 לספירה) ועד לכיבוש המוסלמי (636 לספירה). כנראה, חשיבותו של היין בפולחן הנוצרי, שנעשה חשוב מתחילת המאה הרביעית, השפיעה רבות על ייצור היין, והאיסור על שתיית אלכוהול באסלאם הביא לחיסולו. במקום נחשפו לא פחות מ-150 גתות לדריכת ענבים.
 
עוד לפני שיוצאים מהושעיה,  וקרוב מאוד ליקב, כדאי להתוודע ל"כפר קדם" – אתר הפעלות ברוח ישוב חקלאי מלפני 2000 שנים, המבוסס על חורבות ישוב מאז. דרומית להושעיה – רבע שעה ממנה, על כביש 79 (מחלף המוביל-נצרת), ק"מ 22-23 – נמצאת הכניסה לגן הלאומי ציפורי. ציפורי, שהייתה בירת הגליל, היא המקום בו פעלה הסנהדרין במאה השנייה לספירה, שם חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה – ובמקום שפע אתרים: תיאטרון רומי וגם וילות, רובע יהודי ובית כנסת, מצודה צלבנית ופסיפס מופלא. הנוף סביב לא פחות ממרהיב.  
 
 
 
את הטיול קינחנו, לאחר המתוקים של אסתרק'ה, עם כביש נהיגה מלהיב. הכביש הוא 7677, וכדי להגיע אליו נוסעים לטבריה על כביש 77, כשרואים את הכינרת פונים ימינה/דרומה לכיוון פוריה לכביש 768. לאחר 7.5 ק"מ, בשדרה של פוריה עילית פונים מזרחה לכביש 7677 כשעוקבים אחרי שלט חום עליו כתוב "שוויץ".
 
כביש זה היורד לכינרת אינו ארוך, שישה ק"מ בלבד, אבל הוא יורד כ-300 מטרים, ויש בו למעלה מעשרים פניות מכל הסוגים, שניים מהם פניות סיכת ראש אמיתיות. האספלט סביר, הכביש אינו עמוס, בוודאי לא עם רכב כבד – וזה כיף אמיתי.  
 
אבל שימו לב, כדאי יותר לדרוך בעלייה מאשר בירידה; בלמים של לא מעט מכוניות לא יעמדו בעומס וידעכו. חשוב לשים לב שהכביש צר, עם לא מעט פניות עיוורות ולעובדה שאתם לא לבד שם בכביש, למרות שמפתה לחשוב כך. המלצתי: רדו פעם אחת במתינות, אחר כך טפסו, רדו שנית ו... תיהנו. אני, על ב.מ.וו 330e, נהניתי מאוד.   
 
הציון 5 כוכבי ברידג'סטון
 
 
 
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות