התחבורה הציבורית, אוטובוסים ורכבות, לא תפעל בשבת. זה שישראל של היום לא דומה בכלל לתקופה בה נקבע ה"סטטוס קוו" לא משנה לקואליציה כהוא זה. היום חיים לפחות פי עשרה תושבים בישראל, אין יותר דירות המושכרות בדמי מפתח, עובדה שמייקרת את הדיור, בעיקר באזורים בהם יש כמות נכבדת של מקומות עבודה. זוגות צעירים, שהם מיטב כוח העבודה, חייבים לגור מחוץ לערים הגדולות. מכיוון שהתחבורה הציבורית לא טובה דיה, והיא אינה פועלת בשבת, הם חייבים לרכוש רכב פרטי או לקבל אותו ממקום העבודה.
 
אולי חלק מקוראי יתפלאו, אני מאוד מכבד את השבת. אני חושב שהשבת, יום חופשה אוניברסאלי, לאדם החופשי, לעבד, לעובדים הזרים, אפילו לחמור ולסוס, היא המתנה הגדולה ביותר שהיהדות העניקה לעולם. אולם בשלב מסוים היה צורך לשנותה, כי היא לא הלמה עוד את המציאות החדשה. כך, בימי המכבים נולד הכלל "פיקוח נפש דוחה שבת". אבל לאף אחד מהרבנים של היום אין את האומץ להחליט שהפעלת הרכבת בשבת, וברור שעבודות תחזוקה, כאלו שאם לא יעשו בשבת, הרכבת לא תעצור ימים שלמים בימי חול — הם פיקוח נפש. יש למישהו ספק שביום בו הרכבת מושבתת יהיו יותר הרוגים ופצועים בכבישים?
 
אבל אין רב שמסוגל להחליט, אין ראש ממשלה שמסוגל להחליט נגד הרבנים וזה המצב. אין רכבת ובמרבית המערים אין אוטובוסים בשבתות, נערים החוזרים מהצבא יוצאים לבלות, שותים אלכוהול ונוהגים הביתה ברכבם הפרטי.
 
טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 383
צילום: מנהל 
 
הבטיחות בכבישים לא משתפרת. עדיין יש המקשקשים על "הגורם האנושי" על אכיפה ועל מהירות. תשאלו את שר התחבורה אם בכבישים החדשים שבנה יש אותו מספר נפגעים לק"מ נסועה כמו בכבישים החד־נתיביים שהוחלפו על־ידם. למרות שברובם המכריע מהירות הנסיעה גבוהה בהרבה מאשר בכבישים האדומים, ברור שיש בהם פחות נפגעים. עם זאת, למרות הסלילה המואצת, למרות מכוניות חדשות ומאוד בטוחות שעולים על הכביש במספרים חסרי תקדים, על נדבך ההגנה הפסיבית, שעליו נבנה נדבר גדול של בטיחות שמונעת תאונות כמו עצירה אוטונומית, למרות ולמרות ולמרות — מספר התאונות עולה.
 
יש לי הסבר. האחד, במכוניות החדשות יש הרבה אמצעים המסיחים את דעת הנהג מהכביש. הסלולרים, מסכי המולטימדיה ועודף המתגים על ההגה, מתחת להגה, מסביב למסך המולטימדיה וכולי. לדעתי לולא שני גורמים אלו, מספר התאונות לא היה עולה, נקודה. ואם היו מתחילים לאכוף איזשהו חוק על האופניים החשמליים, המספר היה אפילו יורד. בעיה נוספת היא משטרת ישראל שממשיכה לחפש את המטבע מתחת לפנס. דהיינו, לחפש נהגים מהירים בכבישים בטוחים במקום למשל מתאבדים שיעים על אופניים חשמליים.
 
האם אני חושב שמשהו עומד להשתפר בשנה הקרובה? למרות האופטימיות המובנית שלי, התשובה היא לא, אני לא חושב שמשהו ישתפר. מה שהיה הוא שיהיה...
 
 ובכל זאת יש שינויים טובים. המסלול בערד כבר חצי פעיל, גם זה שבפצאל, בקרוב יצטרף אליו מסלול בשדה תימן. כשהפסקתי לארגן את מירוצי אשקלון לפני כעשרים וחמש שנה ונטשתי את המסלול, לא חלמתי שיידרש זמן רב כל כך כדי להקים מסלולים מסודרים חדשים. בשנה הבאה אני עומד לנהוג על כל אחד ואחד ממסלולים אלו עם מכונית טובה, ולספר לכם איך היה. אמן.
 
טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 383
צילום: מנהל 
 
בתחילת השנה החולפת, אחרי למעלה משני עשורים, חזרתי לנהוג בב.מ.וו. ליד הבית מחוברת לקיר ה־e330. מכונית כל כך שונה מה־325 משנת 1987 שהייתה בבעלותי. זו חזקה יותר, משוכללת הרבה יותר, זוללת דלק בשבוע מה שההיא זללה ביומיים, היא גם מהירה יותר, בטוחה יותר. אז אם הכול כל כך מדוע אני מתגעגע לקודמת?
 
ואם מדברים על ב.מ.וו, הרי שבסוף השנה, נהגתי על ה־M5 החדשה. במסגרת ההשקה, אפשרו לנו לנהוג על כל חמש הדורות. התחלתי בשנות השמונים המאוחרות, מהדור של הבומר הזקנה שלי. התרגשתי ברמות. אפילו הריח שבקע ממושבי העור הירקרקים הזכיר לי את הבומר. אבל אחרי שקרעתי את המסלול הרטוב של אסטוריל בחדשה, זו נראתה לי מה זה זקנה ועייפה. מסקנה? יפה להסתכל במכוניות מועדון החמש, אבל כדאי שלא לנהוג בהן.  — למה להרוס נוסטאלגיה?

 אני מאחל לכולכם שנה טובה (אני לא כותב אזרחית, כי זו הגדרה ממש מפגרת, אם היא אזרחית אז מה נקרא לשנה העברית, "צבאית"? עם כל הכבוד ללוח העברי, אנחנו חיים לפי לוח שנה שזהה ברוב רובו של העולם, רק החגים שלנו מתנהלים לפי הלוח העברי, וזה לא הרבה.
[email protected]