לו מי מכם הקוראים היה מתבקש עכשיו לשלוח טופס טוטו עם הימור לשאלה הבאה: האם טסלה מודל 3, מהראשונות שהגיעו לארץ, היוצאת ממטולה יכולה להגיע עד אילת ללא טעינה? איזו משבצת הייתם ממלאים? 1 – מגיעה עם למעלה מ-10% תכולה בסוללה; 2 – לא מגיעה; X – מגיעה עם פחות מ-10% בסוללה. באיזו אפשרות הייתם בוחרים?
כשיצאתי למסע לאורכה של כל המדינה, לא היה לי מושג אם אצליח או שלא.
מניסיון לא קצר על טסלה מודל 3, אני יודע שהיא עושה בערך 4 ק"מ ל-1%. זאת אומרת שעם טעינה מלאה לגמרי, 100%, היא מסוגלת לעבור כ-400 קילומטרים. המסלול הקצר ביותר ממטולה לאילת הוא כ- 440 קילומטרים. המסלולים שמציע וויז ארוכים עוד יותר – דרך כביש 6, שהוא ארוך בהרבה, או דרך כביש 90 שעוקף את טבריה ממזרח ומתארך לכ-455 קילומטרים. 440 קילומטרים נראים במבט ראשון כמשימה בלתי אפשרית, לפחות לא במהירות שבה תכננתי לנוע – בין 80 ל-100 קמ"ש, בהתאם למהירות המקסימלית המותרת בחוק בקטעי הכביש השונים.
אבל כאן לקחתי בחשבון את הפרשי הגבהים. מטולה נמצאת בגובה של כ-200 מטר מעל לפני הים, אילת בגובה פני הים. לכאורה, הפרש גבהים שמסייע לטעון את המכונית בזמן תנועתה. גם המהירות האחידה בה התכוונתי לנסוע לאורך קטעים ארוכים, אמורה הייתה לתת לי את הקילומטרים הנוספים שיאפשרו לי להגיע כל הדרך לאילת.
אבל לא יכולתי להיות בטוח בזה. כמה קילומטרים באמת מקנים לי 200 מטרים הפרש גבהים? האם העלייה מים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם – כ-400 מטרים מתחת לפני הים – תעלה לי במספר קילומטרים כזה שימחק את יתרון הגבהים הכולל? את כל אלה לא יכולתי לחשב. אבל דבר אחד ידעתי בבירור. עד פונדק 101 – הנמצא 101 קילומטרים מטאבה וכ-90 קילומטרים מאילת – אגיע. ושם, בפונדק הדרכים המיתולוגי, יש מטען מהיר של חברת ג'ינרג'י בו אוכל לטעון 10% מהסוללה ב-15 דקות. יותר מזה לא אצטרך כדי להגיע.
מתחילים במטולה
כדי לצאת על הבוקר ממטולה, וכדי להוריד מגופי המתבגר את קטע הנסיעה מהמרכז לאילת, יצאנו למטולה יום קודם לכן. בדיקה מוקדמת במלון בו התאכסנתי, מצאה שאין בו נקודת טעינה לרכב חשמלי, ומשום שיפוצים בכביש אין גם חניה ממש לידו. לכן, כדי לחסוך בזמן, עצרנו בדרך לשם בקרית שמונה, ושם במטען המהיר של טסלה טענו את הסוללה ל-100%.בצוק מנרה השתוללה שריפה עזה שמילאה את האוויר בפיח. תוך זמן קצר, הרכב, שיצא מהמרכז כאשר הסוללה בו מלאה, קיבל את תוספת האנרגיה הדרושה לו ונסענו מהאוויר המעושן של קריית שמונה למטולה. עוד אמשיך ואדון בשריפה הזו שכמעט וחיבלה במסע.
למחרת בבוקר, ירדנו חזרה ממטולה לקריה, שבנו וטענו ל-98%. לולא היינו עושים זאת, הרי שהיינו נוסעים מקריית שמונה לאילת, לא שזה משנה הרבה, אבל זה נשמע הרבה פחות טוב ממטולה לאילת. עשן השריפה נעלם מהאוויר ולאחר ארוחת בוקר טעימה ירדנו לכנרת.
חשמל על המים
הקוראים שעוקבים אחרי כתבותיי כבר יודעים שלאהבתי למכוניות יש מתחרה קשה – אהבתי לכנרת. העדויות לכך מופיעות בכתבות וסרטונים לא מעטים שערכתי במסגרת מבחני מים לאופנועי הים של סי דו ואחרים. לכן, אל לכם להתפלא שלמרות הנסיעה הארוכה שלפני, עצרתי בלידו כדי לבחון סירה חדשה שהחברים מלידו בנו. העתק של הסירה העתיקה שנמצאה ליד קיבוץ גינוסר, סירה שגילה בערך כגיל ספירת הנוצרים. הסירה שוחזרה, הועתקה, נבנתה על ידי מספנה שנבנתה על ידי עידו ושוקי בלידו והותקן בה מנוע חשמלי.
זה המקום להזכיר שבפעם הראשונה בה ביקרתי בחוף לידו הייתי כבן 13. שם התחיל הרומן הארוך שלי עם הכנרת. הכרתי שם את איתן, שהיה בעל החוף, את בתו ורד, כאשר עוד הייתה ילדה, את בעלה שוקי, שנפטר בטרם עת, וכמובן גם את עידו הנכד של איתן, שחולש יחד עם אימו על החוף, המסעדות והסירות שבו. היה זה עידו שסיפר לי על הסירה החשמלית שיצר - והחלטתי שהנסיעה הארוכה בטסלה, מצדיקה נהיגה קצרה שלי גם בסירה החשמלית.
קשה לי לתאר כמה רגוע לנוע בסירה כה שקטה ולדעת שכמותה נעו בכנרת בתקופת האמוראים, בעזרת מפרשים כמובן. היום משמשות הסירות האלו של לידו בעיקר להשטת צליינים נוצריים שבאים מרחבי העולם לכנרת, למקום בו עשה ישו (שהיה יהודי) ניסים לעיני חסידיו. עבורם, לשוט בכנרת היא חוויה דתית, ולשוט בסירה העתיקה-חדשה, כבירה עוד יותר.
המצלמה עפה
כידוע לכם, כתבה כמו זו שאתם קוראים עכשיו, לא קיימת בעולם הנוכחי בזכות עצמה, היא חייבת סרטון שילווה אותה (או להיפך). לכן הצטיידנו בגו-פרו ובמצלמת וידאו מיוצבת. הגו-פרו הותקנה לפעמים בתוך המכונית ולעיתים על השמשה החיצונית כדי לצלם את הנוף המשתנה מהרי הגליל הירוקים, לכנרת התכולה, לבקעת הירדן המדהימה, ים המלח המתכווץ ולערבה הצחיחה.בבקעת הירדן, ממש ליד הפנייה לכוכב הרוחות, החלה הגו-פרו להחליק על מכסה המנוע עד שניתקה ממנו ועפה לשולי הכביש. עצרתי, הרמתי אותה ושמחתי לראות שהיא עדיין מצלמת! זוכרים את השריפה בצוק מנרה? הפיח באוויר כיסה את המכונית בדוק של אפר שמנע מהמצלמה להישאר במקומה. בלעדיה, היה קשה לצלם את המשך המסע…
ים המלח
הגענו לצידו הצפוני של ים המלח, עם 66% בסוללה. נתון שהיה מדהים אותי לולא ידעתי שים המלח הוא המקום הנמוך בעולם, מקום ממנו אפשר רק לעלות. לפי חישוב מהיר, אם הדרך עד לים המלח היוותה איזו אינדיקציה להמשך, הטסלה הייתה מסוגלת להמשיך ולגמוע גם 600 קילומטרים. אלא שבהמשך ציפתה לנו עלייה ועוד עלייה ורק אחר כך גלישה מתונה לכיוון ים סוף.בינתיים חלפנו ליד מלונות ים המלח בהן קיימות עמדות טעינה כולל אלו של טסלה. כל בר דעת היה עוצר לטעינה קצרה שם. למה קצרה? כי אין צורך למלא את הסוללה; די בטעינה של 25% נוספים השווים ל-100 קילומטרים של נסיעה מישורית, ובסופר צ'ארגר של טסלה מדובר ב-10 דקות טעינה. אבל כל הדרך הזו לא נעשתה באותו היום "כמו שצריך"; זו הייתה נסיעה שבאה לבדוק אם ניתן לחצות את כל המדינה לאורכה בטסלה מודל 3 לונג ריינג'. ללא טעינה.
צומת ערבה
צומת הערבה גבוה בכ-200 מטרים מים המלח, ורחוק כ-172 קילומטרים מאילת. על פניו, תכולה של 43% בסוללה, הייתה אמורה לאפשר לנו להגיע בנוחות. אבל, היה עלינו לטפס עוד כ-200 מטרים ויותר. כפי שכבר כתבתי, אין בידי היכולת לחשב כמה עלייה כזו "עולה" בקילומטרים.בתחנת הדלק של צוקים עצרנו לצילומים אך לא טענו; הטסלה צרכה בקילומטרים האחרונים אותה צריכה של '4 קילומטרים ל-1% טעינה'. המשכנו לפונדק 101, והחיווי למצב הסוללה הצביע על יתרה של 23%, ואלה מעניקים לי, לפי צריכת האנרגיה עד כאן, עוד 92 קילומטרים. בדיוק המרחק בינינו לבין נקודת הטעינה בקניון ביג באילת.
להמשיך או לא להמשיך, זו השאלה
כל אדם שפוי היה עוצר וטוען לפחות עוד 10% בסוללה. הבטן אמרה לי להמשיך, הראש ושותפי לנסיעה אמרו לי לטעון. טענתי, בדיוק 10%. אחרי יום ארוך ומתיש, לא רציתי להיתקע לקראת חשיכה בכביש הערבה ולחכות לגרר.לאילת הגענו עם 15% בסוללה. בהפחתת 10% שטענו ב-101, היינו מגיעים עם 5% אחרונים – מה שנקרא במכוניות בנזין "האדים האחרונים של הדלק" – אבל היינו מגיעים. הטסלה יכלה לדרך, זה הייתי אני שהרמתי ידיים.
