מה היה סודה של
סובארו שההיסטריה המקומית סביבה החלה בתחילת שנות השבעים, והגיעה לשיאה כשיצא לאור ‘אוטו', באמצע שנות השמונים? לאן נעלמה בתחילת שנות התשעים? מה גרם לנסיגתה הפתאומית ומדוע סובארו מדשדשת היום, באמצע העשור השני של שנות האלפיים. האם באמת הייתה המכונית הטובה בישראל, והאם כל המכוניות שנמצאות היום לפניה בטבלת המסירות אכן טובות ממנה?
את השאלה הראשונה יצאנו לבדוק בגיליון 6 של ‘אוטו', זה שיצא לאור ביולי 1986. השאלה הייתה פשוטה – האם הסובארו אמינה כפי שכולם חושבים. בחנו את זה בדרך מקורית משלנו: שישה בוחנים שונים, יצאו אחד אחד, ממערכת ‘אוטו', יום אחרי יום, עם סובארו DL 1.3 ליטר ידנית. נסעו דרך ואדי ערה עד כפר תבור ומשם ימינה עד לצומת דגניה. מצומת דגניה המשיכו דרומה דרך כביש הבקעה, ים המלח ועד לכביש הערבה ומשם דרומה לאילת (למען הדיוק – לטאבה, אז עוד בשטח ישראל). סה"כ כ-550 ק"מ. למחרת יצא אותו בוחן בדרך ההפוכה, וכשהשלים 1100 ק"מ, החליף אותו בוחן אחר. את המסע פתח - וגם סגר – העורך דאז, רוני אהרנוביץ, כך שתוך שבוע ימים גמענו עם הסובארו 7777 ק"מ. את המסקנה אתם בטח מנחשים. הסובארו הוכיחה את עצמה כמכונית אמינה בהחלט.
.JPG)
צילום: דני, ארכיון אוטו הגיע הזמן לסכם חצי שני עם האימפרזה
למעשה, פרט לצמיג מפוצץ וג'אנט מכופף שנגרם בשל ירידה ועליה מהשוליים על ידי אחד הנהגים (מודה באשמה) לא נרשמה כל תקלה, לא חסרו שמן או מים ואפילו נוחות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט. מי שמעוניין לקרוא את הכתבה המלאה מאותם ימים, ימצא אותה כאן באתר אוטו. ברור שמה שהיה טוב לאז, לא יכול היה להתאים גם היום. לעבור 7777 ק"מ עם מכונית תוך שבוע, נשמע אולי קצת מטופש אבל לאו דווקא דרמטי. לדעתי, כל מכונית שנמכרת היום בישראל אמורה לעשות את זה בלי קשיים מיוחדים (למעט התעייפות הנהג במכוניות מפלח המיני). ובכל זאת, כשיש סובארו למבחן ארוך טווח, ובין היתר ניסינו לבדוק מדוע היום היא לא הפופולארית בשכונה, נראה לנו שהומאז' לסיבוב ההוא עשוי להיות בעל ערך נוסטאלגי בפני עצמו – וגם לסייע במתן התשובה לשאלה הנ"ל.
לביצוע המשימה נבחרתי אני, זאת משתי סיבות, החשובה ביניהן היא שהייתי היחידי בין השישה שערכו את המסע המקורי וגם שרד ב'אוטו'. השנייה כבר לא חשובה... בשלב הראשוני התכוונתי לשחזר את המסע המקורי שלי עצמי – כלומר לנסוע לאילת דרך הבקעה אולם לחזור בדרך הקצרה לתל אביב (בשל אותו צמיג מפוצץ, התעכבתי באילת מספר שעות ונאלצתי לחתוך על מנת להגיע בזמן להחלפת הנהגים). אולם שיקולים קרים של זמן וגיל התגברו (ועוד אכתוב על זה בהמשך). לפני שאתחיל במסע הנוכחי, אני לא יכול שלא להיזכר ולהזכיר שניים מהנהגים של המסע ההוא שאינם עוד בין החיים. אברהם פורת וטל שביט ז"ל. אלו מביניכם שיקראו באתר את הכתבה האוריגינלית, יקבלו שמץ של מושג איזו כישרונות אדירים היו לשני אלו. חבל על דאבדין ודלא משתכחין.
.JPG)
צילום: דני, ארכיון אוטו
חפוז עם חור בגומי (כותרת מהכתבה המקורית)
"אני חוצה את רחוב הירקון...אף תיירת לא מסובבת ראש...סובארו יש הרבה במדינת ישראל". כך פתחתי אז את הקטע שלי – וכבר טעיתי בפירוש. עובדה, גם היום, כשסובארו פחות נפוצה בישראל, אף תיירת לא סובבה את ראשה, למרות שבכוונה תחילה נסעתי את חלקה הראשון של הדרך בתוך העיר העמוסה. "אין יותר חתיכות של גוטקס בעיר..." אני לא יודע מי הייתה הדוגמנית אליה התגעגעתי אז, אבל היא בטח לא הייתה יותר יפה מבר רפאלי שקישטה את תל אביב הפעם. "עד לצומת הקאנטרי אני כבר מסתדר איתה... קל להסתדר עם היפנית... צייתנית להפליא... הגיר משתלב בקלות". חחח, לפני 28 שנה הגיר עוד לא היה אוטומטי, היה קאנטרי בצומת הקאנטרי ולא היה כביש 6 לקצר את הדרך והזמן.
"אלכס עושה את עבודתו ביעילות...לא קר קר אבל בסדר". המזגנים היו מתוצרת אלכס "אוריגינאל", שהמציא את מפסק העומס והחדיר מזגן לכל מכונית. אגב, גם היום המזגן לא קר קר, אבל בסדר. היום אסור לחיילים לקחת טרמפים. אז, זו הייתה הדרך האהובה עליהם להגיע הבייתה מהר. לקחתי אחד מגבעתי, כך כתבתי, והוא התנדב להגיד לי שאני נוסע לכיוון הלא נכון ושאילת היא בדרום. בכל זאת המשכתי איתו עד ואדי ערה, שם התחלתי להתלונן – על התנועה, המתלים וחוסר הכוח במנוע. "..תנועה כבדה של משאיות, טרקטורים, טקסים... קשה לעקפם ובד בבד לקפץ כמו יו יו...". היום, השילוב של כביש 6 עם ואדי ערה כפול המסלולים מביא אותי תוך שעה לעפולה, ללא מאמץ. גם המתלים והמושב של הסובארו הזו טובים משל ההיא, ובכלל – נוחות הנסיעה טובה, מהטובות בקטגוריה. בדרך לכפר תבור התנועה כבדה יותר ואני מגלה את הבעיות של התיבה הרציפה. הראשונה – פסיכולוגית. אתה לוחץ ל"קיק דאון", ובניגוד לתיבה אוטומטית רגילה בה הסל"ד עולה לאיטו יחד עם המהירות, כאן הסל"ד עולה לשמיים עם הלחיצה, אך המהירות עדיין לא. זה מפחיד ומבלבל בהתחלה, אבל מתרגלים. וצבירת המהירות יעילה למדי.
.JPG)
צילום: דני, ארכיון אוטו הסובארו שימשה כרכב סיוע בחלק גדול מהמבחנים שלנו
הבעיה השנייה היא הרעש. התיבה לא שקטה והסל"ד הגבוה שמגיע עם הלחיצה מכניס הרבה רעש לתא הנוסעים. בצד הזכות יש לציין את צריכת הדלק הטובה שתיבה כזו מייצרת. בירידות לכנרת אני מגלה את התשלום אותו משלמת המכונית על מתלים נוחים – זווית גלגול חדה משהו, מונעת נסיעה מהירה מידי, אבל הסובארו מטפלת באמביציה הספורטיבית שנחתה עלי בלי בעיות מיוחדות. "בבית שאן עומדת קיבוצניקית צעירה ומניפה יד, צמוד אליה מחובר קיבוצניק. לקחתי את שניהם כי לא היה לי לב להשאיר אותה לבד". בצומת דגניה עומדים שני בחורים צעירים עם כיפות, אין הולנדית, אני לוקח את שניהם. האחד נרדם מאחור ואני מנהל שיחה ערה עם דויד. שיחה על תנ"ך, פוליטיקה ושלום אזורי. אנחנו משני קטבים הפוכים – פוליטיים ודתיים; ובכל זאת, השיחה מרתקת ורגועה. אני למדתי הרבה ממנה ומקווה שגם הוא. אני מראה לדויד את הכתבה הישנה ומראה לו היכן אני רוצה לצלם. הוא מאתר לי בקלות את הוואדי מהכתבה הישנה – ואני עוצר ומצלם.
לפי הכתבה הישנה, אותה אני חוזר וקורא, השתוללה אז רוח מערבית שהקשתה על הנהיגה, עכשיו מוקדם יותר ביום ואין עדיין רוח. אין גם מניאקים שעוקפים מולי ומאלצים אותי לרדת לשול ולפוצץ צמיג, וזה דווקא טוב, יש חוויות שאותן חשוב לזכור, אבל מיותר לגמרי לשוב ולחוות. בצומת יריחו אני נפרד מידידי החדשים, הם ממשיכים לירושלים ואני למטה לכיוון ים המלח. בעזרתם אני מיטיב להבין את בעייתה העיקרית של הסובארו הנוכחית. לפני שהלכו, שאלתי אותם לדעתם ביחס לגילה של המכונית. הם העריכו את גילה בין 5 ל-10 שנים. להזכירכם, זו מכונית כמעט חדשה לגמרי שנמצאת במצב נסיעה מעולה. תא הנוסעים אינו מצקצק, הכול יושב היטב במקום. אבל התחושה, ההתרשמות מתא הנוסעים, היא של מכונית ישנה יותר. בתקופה ההיא, כמשפחתית היפנית היחידה בשוק, עם אמינות שלא הייתה דוגמתה אז, לא הייתה לה בעיה לכבוש את השוק – למרות יבואנית שהשתדלה בכח להבריח קונים. היום, כשמסתכלים על הקוריאניות החדישות, ועל טויוטה ומאזדה היפניות, שבנוסף לאמינות מציעות תאי נוסעים מודרניים ואבזור עד השמיים, מבינים שכנראה מנוע הבוקסר המצוין (קיים היום רק בסובארו ובפורשה...) ונוחות הנסיעה אינם מספיקים לכיבוש השוק.
.JPG)
צילום: דני, ארכיון אוטו היא סתם עושה פוזות למצלמה, במשך הזמן שבילינו יחד לא נדרשנו להוסיף שמן, מים או כל נוזל אחר
חברת סובארו התמהמהה בפיתוח משפחתית מאובזרת ומעוצבת יותר, וזו היא בעייתה העיקרית היום. אני ממשיך לבד לכיוון סדום. המכונית עושה את דרכה בנאמנות. אין לי יותר מה ללמוד עליה בנסיעה ארוכה הלוך וחזור לאורכו של כביש הערבה המשעמם וזרוע השוטרים. לאחר עצירות צילום נוספות, אני מסיים את כביש ים המלח ומתחיל לפקפק אם באמת ארד עד אילת. לבסוף הגיל, הגב שמציק והברך השמאלית שממש כואבת (מוזר, אבל הברך כואבת לי דווקא במכוניות אוטומטיות כשלרגל שמאל אין עבודה) מכריעות את הכף. ההיגיון והגיל מנצחים את הנוסטלגיה, אני מחליט לעשות את העלייה האהובה עלי לערד ומשם דרך כביש 6 הדרומי לחתוך הביתה.
הסובארו אולי לא מספיק מודרנית, אבל היא צעירה כמו שהייתה אז. אני, מה לעשות, מבוגר יותר... העלייה לערד נהדרת כתמיד. זהו כביש שאני והוא ידידים ותיקים. אין מכונית שאהבתי ולא לקחתי אותה לכאן לסיבוב. זה כולל כמובן את אחיותיה הבריוניות לבית סובארו לאורך השנים (GT, WRX ו-STI). הסובארו, להפתעתי, מטפסת אותו בכבוד. המתלים אכן רכים, אך ההתנהגות בטוחה ואני אפילו מצליח לעקוף שיירה של שלושה אוטובוסים ומשאית שנצמדו האחת לשנייה בעליות ויצרו רכבת כמעט בלתי אפשרית לעקיפה. בערד אני נח, אוכל וחוזר הביתה. לא הגעתי לאילת, לא ישנתי בטאבה, לא פוצצתי גלגל ובכל זאת נהניתי וגם יצאתי עם תובנה לגבי השאלה שהשיקה את ה"מיני מסע". אני לא בטוח אם כל המתחרות של סובארו שנמצאות מעליה בטבלה אכן טובות ממנה, למעשה אני גם לא יודע באמת להגדיר את המושג "טובות", אבל הן על בטוח מודרניות ומאובזרות ממנה ובכך חוזקן של אלו – וחולשתה של זו.
.JPG)
צילום: דני, ארכיון אוטולמרות גילה הצעיר היא לא מרגישה מודרנית כחלק מהמתחרות
מספרים אחרונים
מלבד ההומאז’ לסובארו ההיא ולימים אחרים, יש לנו גם דיווח אחרון על שהות הסובארו אצלנו. ראשית, לחלק הלא נעים – רגע של חוסר תשומת לב נגמר בנשיקה עירונית קלה (גם הרכב השני היה סובארו, מי אמר שהן לא נפוצות?), שגררה החלפת פגושים בשני כלי הרכב. האימפרזה נמסרה לידיהם האמונות של אנשי המוסך המרכזי, וחזרה אלינו כמו חדשה, בלי רווחים לא אחידים שיעידו כי הפגוש לא הותקן במפעל ביפן. מה שכן, חיישני החניה קיבלו כנראה טראומה מכל העניין, ומדי פעם היו משמיעים צפצוף בודד תוך כדי נסיעה. לא משהו מציק מספיק כדי להריץ אותנו למוסך בזמן שנשאר עד סיום המבחן.
זמן קצר אחרי החלפת הצמיגים החליפה הסובארו ידיים, ועברה לחבר מערכת אחר. בשני התדלוקים שבוצעו לפני ההחלפה נראה היה שיש שיפור קל בצריכת הדלק (מכ-11.5 ק”מ לליטר, לכ-12 ק”מ לליטר, למרות התחממות מזג האוויר שגררה שימוש מוגבר במזגן), אבל מדובר במדגם קטן מדי, ובהפרשים קטנים מדי, מכדי לקבל מסקנה חד משמעית.
.JPG)
צילום: דני, ארכיון אוטו תאונת חנייה קלה והחלפת צמיגים שגרתית
אחרי הנסיעה של דני, עליה מסופר בחלק העיקרי של הכתבה, החזרנו את
סובארו אימפרזה ברב טקס אל היבואן עם 22,634 ק”מ על המונה – 14,598 ק”מ אחרי שאספנו אותה מסובארו. לאורך התקופה, לא נרשמו תקלות כלשהן, ולא נדרשנו להוסיף שמן, מים או כל נוזל אחר (אוויר בצמיגים לא נחשב). האמת? לא ממש הופתענו. מטרת המבחן הפעם לא הייתה בדיקת אמינות, אלא לבדוק איך החיים עם המכונית, שהשאירה רושם אפור במבחן הדרכים. את התשובה, אנחנו מקווים, קיבלתם לאורך חצי השנה האחרונה. בהם האימפרזה התבררה ככלי רכב לא מלהיב או חדשני, אבל יעיל, נוח ונעים.
