שברולט אימפלה
כמה מתחשבים חבריי למערכת. כדי לרכך את הלם החזרה לישראל, הם דאגו להציב בחניית ביתי, פחות מיממה אחרי שחזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מכונית מדגם שפגשתי כמעט בכל חניון, כביש או מוטל בהם ביקרתי בשבועות האחרונים – שברולט אימפלה.
שם קוראים לזן הזה מכוניות Fullsize – גודל מלא בתרגום חופשי – רומזים שזו המידה הנכונה למכונית באמריקה, וכל מה שפחות הוא בעצם קטן. אלו עדיין מכוניות הנוסעים הנמכרות ביותר בארצות-הברית, כולן פותחו בייחוד עבור אמריקה ובניגוד לאיך שהן נתפשות אצלנו, שם הן אינן יוקרתיות.
האימפלה, שנולדה ב-1957 וחזרה לחיים בשנות התשעים, נשאה באופן מסורתי את תואר ה-Fullsize. אבל הדור הקודם היה קרוב מדי למאליבו, לא זכה להצלחה וכיכב בעיקר במגרשי חברות ההשכרה.
ולכן לדור העשירי, שהוצג ב-2012, החליטה שברולט לתת מיצוב ברור יותר – הוא גדל, בעוד שהמאליבו קטנה. המיקוד החדש הוא אחת הסיבות שהאימפלה חוזרת לארץ, אחרי שנים של היעדרות. אבל אם בארצות-הברית היא הרגישה סטנדרטית, כאן, עם 511 ס"מ, זו אחת המכוניות הגדולות בשוק והיא אפילו ארוכה מביואיק לה-קרוס עמה היא חולקת בסיס משותף.

פנים חדשות
אבל הרושם הראשון הוא לא מהגודל, אלא מהחרטום הכוחני אשר מציג דמיון לקאמארו, עם מראה "רע" ואגרסיבי. החזית משכיחה את העובדה שמהצד האימפלה פחות מיוחדת, למרות החישוקים המגודלים (19 אינץ'). היא מראה שהג'נרל למד שמכונית דגל של שברולט צריכה אופי, ולא יכולה להסתפק במראה מנומנם.

אמריקה
המושבים וההגה שזזים עם פתיחת הדלת (ומשום מה לא תמיד חוזרים למקומם) ותאורת פנים מעניינת בדפנות, רומזים מיד עד כמה ארוכה ואמריקנית רשימת הציוד. אלא שבניגוד לעבר, גם האיכות של מרכיבי הפנים טובה ונעימה. העור הנאה, שנעזר בתפרים חומים במושבים ומגיע עד לכיסוי המחוונים ומרכז סביבת הנהג, מסייע לייצר תחושה עשירה. כך גם הצג הגדול ושופע האפשרויות.
כרגיל בשברולט, לא ברור אם מישהו חשב עד הסוף על תפעול וחיווי המערכות. כך מערך המיי-לינק (מולטימדיה/שמע) שנראה כמו חידת מבוך, האפשרות לתפעול ידני לתיבה בראש הבורר, מתג ניתוק בקרת היציבות בין לחצני אוורור וחימום מושבים, וכך החיווי הקולי או הוויזואלי של חלק משפע מערכות האזהרה הבטיחותיות (רכב בשטח מת, סטייה מנתיב, תנועה צולבת מאחור, קרבה מסוכנת לרכב שמלפנים). אפילו העובדה שיש מפתח נשלף רגיל, למרות מערך חכם עם לחצן התנעה ופתיחת דלתות אוטומטית, מעלה חיוך. מה אפשר לעשות איתו?
רגע לפני לחיצה על לחצן ההתנעה, אני מסתגל לתנוחת הנהיגה. היא אמנם אמריקנית משהו (הגה קרוב, דוושות רחוקות), אך גם צנועי מידות כמוני לא יתקשו לייצר משהו סביר בעזרת אפשרויות הכיוון החשמליות (כולל ההגה). מאידך, הראות לאחור מצומצמת (אז מה אם יש מצלמה) ולמראות הצד כיסוי לא מספק. יחד עם העובדה שהאימפלה מרגישה מאוד גדולה זה יוצר בעיר תחושה מגושמת. מאחור יש מרחב מצוין לרגליים (פחות לנוסע במרכז) וקצת פחות לראש. תא המטען פשוט ענק.

הרבה סמ"ק
השפע האמריקני ממשיך גם ליחידת הכוח מרובת הצילינדרים (V6) ורבת האון. גם בעידן המנועים הקטנים והמוגדשים האמריקנים עדיין מעדיפים סמ"קים – 3,564 מהם אם לדייק – והמון כוח (305 כ"ס) ביחס למקובל. אבל יחסי העברה ארוכים בתיבה (6 הילוכים), העובדה שהמנוע מגיע לשיא המומנט ב-5,200 סל"ד גבוהים והשאיפה לחסוך בדלק, אומרים שכאשר אני יוצא מהחנייה האימפלה אינה מרגישה חזקה במיוחד. אבל מינון קצת יותר נדיב מרגל ימין והתמונה משתנה. המנוע מתעורר ומייצר זינוק אגרסיבי וגרגור בשרני ומציג חיבה לטורים גבוהים (הוא יכול להגיע ל-7,300 סל"ד). וזה סיפורה של האימפלה. רגל כבדה תהפוך כל עקיפה למשחק ילדים מהנה. זה אתגר לא פשוט לצמיגים הקדמיים, אבל הם מסתדרים עם זה – רוב הזמן. חטיבת הכוח לא רק שרירית, אלא גם נעימה, גם אם התיבה לא תמיד זורמת מספיק ובעצירות ממהירות בינעירונית יכולה לנקוש באופן לא נעים. כדי לחסוך בדלק תצטרכו רגל קלה ואז ניתן לראות גם 11.5 ק"מ לליטר בשיוט. בכל צורה אחרת תיהנו יותר, אבל תרשמו בקלות 7.5 ק"מ לליטר. לא מרשים, אך גם לא רע למכונית כה גדולה. תנועה עירונית תביא תוצאות פחות מחמיאות.

לא ספורט
למרות הכוח והמראה, האימפלה אינה ספורטיבית. מאפייני התנהגותה מזכירים את שוק היעד, אם כי עדיפים ממה שהכרנו בעבר. בייחוד מדובר בהגה, שלעיתים נראה שהקשר בינו לבין הצמיגים מקרי. הוא משלב מהירות וחוסר דיוק שדורשים השגחה בכל מצב. ההגה מסתמן כמגרעת העיקרית בתחום, כי למרות שהאימפלה אינה מרגישה יציבה במיוחד על גלים, עדיין ריסון תנודות המרכב סביר ופחות אמריקני מהצפוי. היא לא מתנדנדת כספינות של פעם, וגם הנטייה להרחיב קו אינה מוגזמת כל זמן שמינון המצערת הגיוני. עוד צד אמריקני הוא הבלמים הנרפים וחסרי התחושה שמתעייפים מהר.
גם מאפייני הנוחות אמריקניים – האימפלה לא מסתדרת כל כך טוב עם שיבושים גדולים בעיר, אולם באחו היא משתפרת (למרות שגם שם יכולות מהמורות גדולות להפתיע). ובכלל ביחס למידות הצמיג היא עדיין נעימה. חבל שרעשי הכביש בולטים.


לגיטימית
שברולט אימפלה תתאים בבירור לחובבי הז'אנר, שמחפשים אמריקנית אמיתית, עם ניחוח של פעם אך ללא אוסף המגרעות. ככזו, היא עשויה לרשת או לגזול לקוחות מהלה-קרוס. אין לה את הרהיטות והעידון של מכוניות יוקרה אירופאיות, אבל יש לה אבזור שופע ואיכות נאותה, שיחד עם תחושה שרירית הופכים אותה למכונית לגיטימית. וזהו צעד לא מבוטל.