שינויי כיוון אצל יצרני רכב הם דבר נדיר במקום בו מסורת והמשכיות משחקים תפקיד חשוב. בדרך כלל לוקח ליצרנים זמן רב לשנות גישה - ואת המכוניות שהם מייצרים.
במשך שנים "
סיאט ספורטיבית" הייתה שם נרדף למתלים קשים כפלדה. עוד מימי "
איביזה טורבו" של שנות התשעים, ועד
לאון קופרה הקודמת, נוחות הייתה מושג כמעט תיאורטי עבור מי שנהג בסיאט ספורטיבית. "אנשים מקשרים מתלים נוקשים לספורטיביות" אמר לנו פעם בראיון ראש חטיבת FR בסיאט "אז זה מה שאנחנו נותנים להם".
אבל נראה שמישהו במחלקה הספורטיבית של סיאט החליט שהגיע הזמן לשנות. זה התחיל עם הלאון קופרה החדשה, שהפתיעה אותנו מהרגע הראשון עם נוחות סבירה בהחלט - בוודאי ביחס ליכולת. נוחות זו הפכה אותה לאוטו הגיוני גם בחיי היום יום, ולא כזה שמחזיקים רק בזכות רגעים גנובים על כבישים נכונים. וזה ממשיך עם האיביזה קופרה המעודכנת. על הכבישים השבורים של אזור התעשייה בהרצליה, מחוץ לסוכנות הראשית, היא הפתיעה אותי עם איכות ספיגה לא רעה בכלל - בטח בהקשר של הוט–האצ'.
צילום: תומר פדר
חולצת פקקיםהקופרה ממשיכה להפתיע לטובה גם בפקקים שבכביש החוף: המצמד רך ומדויק והמנוע שקט ולינארי. ברגעים המשעממים יש גם מספיק אבזור כדי להעסיק אותי: פנסי קסנון, גג שמש, חיישני גשם ואור, מסך מגע גדול ונוח לתפעול ועוד. ויש גם הגה שאני לא מצליח לכוון בצורה מושלמת - או שהוא גבוה מדי, או שהוא מסתיר לי את החלק העליון של לוח המחוונים. מלבד ההגה - בקוטר טוב, שמנמן, קטום בתחתית ועטוי עור - קשה לדעת שאני בתא נוסעים של הוט–האצ'. אומנם המושבים מעט יותר עמוקים מהרגיל, ומעוטרים בפס לבן, אבל זהו, פחות או יותר. הדשבורד השחור לא כולל עיטורי קרב, סמלי קופרה מפוזרים בקמצנות והאווירה הכללית פחות קרבית מהמקובל בקטגוריה. ובאותו עניין - היעדר ידית אחיזה לנוסע מלפנים (מאחור דווקא יש) היא לא לעניין ברכב כזה.
האמת שחוץ ממוט הילוכים עם מהלך לא הכי ברור, מהסוג שגורם לך לתהות אם הכנסת כרגע לשני או לרביעי, התחלתי לחבב את הקופרה הקטנה בתוך הפקק. וזו לא משימה קלה - פקקים בדרך כלל גורמים לי לשנוא את כל העולם ואשתו. פעמיים. אבל הנה הוט–האצ', ידנית, שמציעה איכות חיים סבירה לחלוטין גם על רחובות שבורים וגם בפקק. מה רע?
צילום: תומר פדר
הפקקים נגמרים, והמהירות סוף כל סוף עולה מעל מהירות זחילה. המנוע עדיין חרישי - יש כפתור "ספורט" שמקשיח מעט (מדי, לטעמי) את הבולמים ומגביר את צליל המנוע בתא הנוסעים (אבל רק בתא - מבחוץ הוא עדיין שקט מאוד) - אבל רעשי הכביש והרוח מתחילים להיבנות. מוזר, גרסת הליטר הבסיסית עליה נהגתי לא מזמן הייתה שקטה בהרבה בשיוט. את ההבדל ברעשי הכביש עוד קל להבין - בכל זאת, יש כאן צמיגי ברידג'סטון פוטנזה דביקים ורחבים בהרבה מאשר הצמיגים הירוקים שנעלה גרסת הליטר - אבל למה יש יותר רעשי רוח? ועדיין, לא מדובר ברמת רעש חריגה ביחס לקטגוריה. בעצם אפילו טובה מכמה מהמתחרות, ולא ממש מציקה בפני עצמה.
הנוחות טובה גם בכביש המהיר. השיוט נינוח והיציבות הכיוונית טובה. אין בעיה "לתפור" את כביש שש מקצה לקצה. אבל לא בשביל זה אני נוהג בהוט–האצ'. אני יורד במחלף עירון, כאשר בתוכנית נמצאים הגלבוע, מלכישוע, אולי גם מבוא חמה - ואז דרומה דרך כביש הבקעה אל סדום–ערד, עם אופציה לעיקוף דרך אחד המכתשים. תלוי בעונה ובטיב החמה.
נומי נומיאלא שכבר מהרגע הראשון על כביש מפותל, משהו לא מסתדר. יותר נכון - לא מתחבר. בטח כבר נמאס לכם לשמוע על הגאים חשמליים מנותקים ושלדות לא מתקשרות, והאמת שלפעמים גם נמאס לכתוב על כך ועליהם - אבל כאן מדובר במשהו אחר.
כל מי שנהג באיביזה קופרה, ולו לזמן קצר, חזר עם אותה אבחנה: אי אפשר לדעת מה היא עושה. קשה מאוד להעריך כמה קרוב לגבול נמצאים, והמכונית משדרת תחושה לא החלטית לגבי מה היא עומדת לעשות. תת–היגוי? פסיעה של הזנב? סתם לפנות? היא משאירה אותך בחוסר וודאות לגבי מה עומד לקרות עכשיו, וכמה עוד אפשר לדחוף. וזה פשוט לא עובד במכונית עם יומרות ספורטיביות.
צילום: תומר פדר
הרי נהיגה ספורטיבית היא במהותה פלירטוט עם המגבלות, ריקוד על קצה האחיזה. ואם אתה צריך לנחש איפה נמצאות אותן מגבלות, אם אתה צריך לגשש כסומא חבוש כפפות אבירים אחר קצה האחיזה - אז נהיגה ספורטיבית אינה אפשרית. לא באמת. אפשר לנהוג בקופרה מהר, שלא יהיה ספק; בכל זאת יש כאן סט צמיגים איכותי, מתלים טובים ומנוע חזק - 1.8 ל' טורבו, 192 כ"ס ו–32.6 קג"מ - אבל זה פשוט לא כיף. מוזר להגיד את זה - אבל עם גרסת הליטר נהניתי בגלבוע יותר, למרות שהייתי איטי בהרבה. ידעתי מה קורה בכל רגע נתון, הייתי חלק ממעשה הנהיגה. בקופרה הרגשתי כמו אורח שהוזמן לנסיעה, אבל התבקש לשבת בשקט ולא להפריע.
המחשה נוספת עד כמה הקופרה הזו מנתקת קיבלתי בערבו של יום - אגב, וויתרתי על מבוא חמה, וגם על העיקוף במכתש; פשוט לא היה לי חשק. בסמטאות בני ברק דרכן הוליכה אותי מערכת הניווט במטרה לחמוק מהפקקים. פעם אחר פעם, ביציאה מהמקום, נדלקה נורית בקרת האחיזה, מעידה על סבסוב גלגלים על הכבישים החלקלקים. אבל לא זו הנקודה; זו הייתה פעם ראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי בה באמת הייתי צריך נורית שתדווח לי על סבסוב גלגלים...
אני יכול להמשיך עם תיאור שאר תכונות הרכב. ההילוך השני, למשל, קצת ארוך מדי (מגיע לכמעט 130 קמ"ש), אבל הגמישות של המנוע מחפה על כך; המנוע חזק וגמיש, כאמור, אבל חסרה קצת "אש", חסר איזשהו אטרף בסל"ד גבוה שיגרום לך למשוך אותו לשם שוב ושוב; הבלמים בסדר מבחינת תחושה ועוצמה, אבל לא הייתי מתנגד לעוד קצת עמידות. תא המטען די גדול וצריכת הדלק מפתיעה לטובה - 12 ק"מ לליטר בסך הכל, יותר מ–16 ק"מ לליטר בנסיעה בין עירונית לא ממש איטית.
יש עוד, אבל זה לא באמת משנה.
צילום: תומר פדר
התלבטות?גיא סיכם את היום שלו עם הקופרה בכך שזו אחלה מכונית למי שמחפש סופרמיני חזקה, נוחה ומאובזרת. מישהו שמבחינתו "מכונית ספורט" צריכה רק להיות מסוגלת להשאיר את התנועה מאחור ברמזור. אין ספק שיש לקוחות כאלו, לא חסרות לכך הוכחות מהעבר. אבל הבעיה היא שזה לא סוג הלקוחות של מכונית ידנית כמו הקופרה.
מי שבוחר בהוט–האצ' ידנית, ועוד עם שלוש דלתות (אין אופציה אחרת באיביזה קופרה), הוא בהכרח חובב נהיגה אולד–סקול. כזה שקונה מכונית כדי ליהנות ממעשה הנהיגה, לא סתם להיות מהיר ברמזור. בקיצור - הוא די דומה לי. ואני, חובב הוט–האצ' ידניות מושבע, פשוט לא הצלחתי להתחבר לאוטו הזה בכבישים שעבורם הוט–האצ' קיימות.
צילום: תומר פדר
