הו, כמה היסטוריה יושבת על כתפיה של המיטו. כמה קל להסחף, לזרום עם הנוסטלגיה שהיא חלק בלתי נפרד מהשם אלפא-רומיאו, במיוחד כאשר המיטו מוצגת במופע של ארטילריית-פרזנטציה כבדה על-ידי הבוס של המותג, לוקה די מאו הכריזמטי בכבודו ובעצמו, בהשקה מהונדסת להפליא; במיוחד כאשר אותה פרזנטציה נערכת בביתן זכוכית-ועץ ארעי מפואר שהוקם בליבה של טירת ספורצסקו הענקית במילנו, אתר מופלא שנסגר למבקרים במיוחד לרגל האירוע (ומי שמכיר את ההיסטוריה של אלפא-רומיאו יודע שיש משמעות מיוחדת לטירת ספורצסקו, אבל את הפירוט הזה נשאיר ברשותכם לכתבה בגליון המודפס). על אחת כמה וכמה כאשר בשטח הטירה מוצגות לראווה כמה מכוניות אלפא היסטוריות שמותירות אותך פעור-פה ומזיל ריר.

מצד שני, קל להיות ציני ולטעון כי למעשה, עם כל הכבוד ובלה-בלה-בלה, האלפא מיטו היא לא הרבה יותר מגרנדה-פונטו מאובזרת, וקל מאד להזכר בנוסטלגיה ובאנחה באלפאסוד פורצת-הדרך שלא נשענה על שום פלטפורמה והיתה תכנון מקורי – גם אם מאולץ-מלמעלה – של מהנדסי אלפא, בתקופה בה לתדמית הספורטיבית של אלפא-רומיאו היה בשר, ציפורניים והנעה אחורית.

האמת נמצאת אי-שם באמצע. כל מי שמכיר את עולם הרכב של היום, וגם אני, יודע שיהיה זה נאיבי לצפות למשהו שיזכיר את האלפאסוד המיתולוגית. לא היום, לא בעולם שדורש בטיחות לנוסעים ולהולכי-רגל והגה מתוגבר ומזגן יעיל ומערכות עזר אלקטרוניות ובידוד מרעשים ואגזוז שקט וצריכת-דלק נמוכה ופליטת CO2 שלא תרגיז את הירוקים. מצד שני, כבר אחרי הדקות הראשונות מאחורי ההגה של המיטו השתכנעתי כי לא, זו לא סתם גרנדה-פונטו משודרגת. התחושה שונה לגמרי, והמיטו בהחלט מצליחה ליצור אצלי תחושה של מכונית-פרימיום. משלושת המנועים עימם תוצע המכונית בתחילה, אני מתמקד באופן טבעי ביחיד שרלבנטי עבורנו: 1.4 ל' טורבו מסדרת ה-T-ג'ט של פיאט, כאן עם 155 כ''ס ו-21 קג''מ מכובדים (אפילו יותר, ועל כך בהמשך). כמו שני המנועים האחרים בהיצע ההתחלי, התיבה היחידה היא ידנית – 6 הילוכים, כמובן – מה שבודאי לא יסייע לסיכויים של המיטו בארץ הקודש, אבל בהחלט מסייע לה אצל כותב שורות אלה, מה גם שהיא מתברכת בפעולת מצמד נהדרת והחלפת הילוכים מדוייקת. חבל שמהלך מוט ההילוכים קצת ארוך מכדי להחשב ספורטיבי באמת. חבל גם – אבל בינינו, בלתי נמנע – שיחסי ההעברה ארוכים מאד. המנוע המוגדש אמנם גמיש די הצורך כדי להסתדר בקלות עם הפערים בין ההילוכים, אבל התחושה איננה ממש ספורטיבית. עם זאת, אותם 155 סוסים מביאים את המיטו ל-100 קמ''ש ב-8.0 שניות, שזה שתי עשיריות מהר יותר מגרסת אבארת' של הגרנדה פונטו, עם אותו מנוע בדיוק. זה גם 4 עשיריות יותר מהר מגרסת ST של הפורד פייסטה, עם מנוע 2.0 ל' אטמוספירי ו-150 כ''ס. כך שמבחינת ביצועים בקו ישר אין מה להתלונן.

ומה בקו עקום? ובכן מהנדסי אלפא גאים מאד במיתלים של המיטו, ואני חייב לומר שאני מסכים עימם. כל המכוניות בהשקה עד האחרונה שבהן צוידו בחישוקי ''17 אופציונליים – המידה הסטנדרטית היא ''16 – ומצד שני הכבישים היו טובים בהרבה מהסטנדרד המקובל בארצנו, כך שקשה לגבש דעה נחרצת, אך התחושה הברורה היא שמדובר בכיול ספורטיבי למדי מבלי לגרום למכונית להיות נוקשה ומעיקה. עודף תנועה בקטע הנהיגה הציורי והמפותל ביותר המשקיף על אגם קומו מול מנדלו-דל-לאריו (אזור קסום המומלץ לטיול, אגב) מנע נהיגה שתאפשר באמת לעמוד על צפונותיה של המיטו, שלא לדבר על קירות סלע קרובים בכביש שלעתים היה רחב רק בדוחק לשתי מכוניות לעבור זו מול זו. אבל זה הספיק כדי להתרשם כי ההיגוי מתוגבר-החשמל אינו מצטעיין בתקשורת, כי המיתלים מונעים זויות גלגול באופן מרשים, וכי המיטו מצליחה להוריד היטב את הכוח לאספלט. לכך אחראים לא רק המיתלים אלא גם מערכת בקרת-המשיכה המדמה דיפרנציאל מוגבל החלקה, Q2Electronic, אשר מונעת סחרור גלגל פנימי ביציאה מפניות על ידי הפעלת כוח בלימה.

למרות המגבלות בציר התנועה שבחרה אלפא-רומיאו עבורנו היה לי קצת זמן לשחק עם מערכת ה-DNA, המקבילה פחות או יותר ל-SI-דרייב של סובארו. את המערכת הזו כבר תיארנו לא מכבר בידיעה נפרדת ולא נחזור על כך, אבל אציין רק כי בין מצבי N (נורמל) ו-D (דינמי) מרגישים בהבדל מוחשי בתגבור ההגה, ובתגובה לדוושה. במצב הזה מאפשרת מערכת ניהול המנוע גדישת-יתר – 'אוברבוסט' – אשר מעלה את ההספק המירבי ל-23.5 קג''מ (ב-3,000 סל''ד) לפרקי זמן קצרים. אין ספק כי המכונית מרגישה יותר חיה וחדה במצב הזה, ולא הייתי בעל מיטו כלל לא הייתי טורח לבחור במצב N. אולי, בכביש רטוב, הייתי מעביר למצב A (דהיינו All Weather) כדי לרכך את תגובת המנוע ולהקדים את כניסת מערכות העזר, אך פרט לכך – נו, במצב הדינמי המיטו היא פשוט יותר כיף.

לעומת זאת, קשה לי לומר שהצלחתי לחוש בפעולת ה-DST, ההגה האקטיבי שאמור להפעיל כוח בכיוון הנדרש לתיקון במצבים קיצוניים.לשם כך נצטרך להמתין לבחינת המכונית כאן אצלנו, בתנאים בטוחים.

השם ''מיטו'' הוא משחק מלים. רשמית מדובר בשילוב של מילאנו – שם תוכננה המכונית – וטורינו, שם היא מיוצרת. בנוסף, מיטו באיטלקית הוא מיתוס, אגדה. האמנם נולדה כאן אגדה חדשה? לא צריך להגזים. אבל אין ספק שזהו פרק חשוב ביותר בהתפתחות אלפא רומיאו החדשה, הסולידית והמלוטשת. מי שמחפש אלפא ספורטיבית ונושכת באמת יצטרך להמתין לגרסת ה-GTA, שאכן בוא תבוא: ההצהרה המפורשת על כך הגיעה במהלך הפרזנטציה, עם נתונים ראשוניים מעוררי תיאבון. 1,750 סמ''ק – נפח מנוע שנבחר בשל הקונוטציות ההיסטוריות – עם הגדשת טורבו שיתנו 230 כ''ס, שיהפכו את המיטו GTA לסופרמיני החזקה ביותר בתבל. על הפרק יש גם טכנולוגיות מתקדמות כמו הרמת שסתומים משתנה (Multiair) ותיבת מצמד כפול, DDCT בלשון אלפא. באירופה, היעד המרכזי הוא המיני – אלפא בהחלט מכוונת גבוה – אבל אצלנו למיני אין ממש נוכחות בשוק (למרות הצהרת-הכוונות האחרונה של היבואן) גם שהמיטו צריכה למצב את עצמה אחרת. היא מגיעה מנקודת מוצא לא קלה: אין לה תיבה אוטומטית, והיא צריכה להתגבר על תדמית בעייתית של המותג כולו. מצד שני, בניגוד לאחיותיה הגדולות היא אינה צריכה להתמודד מול מוצגי-פרימיום כמו אודי וב.מ.וו, מה שהופך את החיים שלה לקלים יותר. בסופו של דבר, ההצלחה תקבע יותר מכל על-ידי מחיר – ועל הנתון הקריטי הזה עדיין לא היו מוכנים להתחייב בסמל''ת. אבל הם מבטיחים כי הוא יהיה ''תחרותי מאד''. יחסית למה – את זה עוד נראה.

המוצר עצמו מרשים, ולכל אלו שבכל זאת נזכרים בערגה באלפאסוד ובאלפות אחרות של פעם אני נאלץ להזכיר בעדינות את המציאות: שאלפא של פעם שייצרה את כל המכוניות הנחשקות ההן עמדה באופן קבוע על סף כליה ואבדון כלכלי. שההיגוי המיתולוגי של האלפאסוד הגיע יחד עם נטיה של המכונית להחליד למוות, שבשל כך קיבלנו בעקבותיה זוועות כמו הארנה. שבעולם של היום אי אפשר לשרוד עם 18 גרסאות-מרכב שונות של הג'ולייטה, אפילו אם מיטב מעצבי איטליה שרטטו אותם במו ידיהם. בקיצור, אלפא חייבת להתאים את עצמה למציאות – והמיטו היא עוד צעד גדול וחשוב בכיוון הנכון.